ראיתי אתמול את אליס של טים ברטון. זהו סרט שמבוסס על ספרו של לואיס קרול 'אליס בארץ הפלאות'. הסרט הופק ושווק בטכנולוגיה תלת מימדית, על מנת לאפשר לצופים להכנס עם אליס למחילת הארנב ולחוות איתה את חוויותיה. הסרט נפתח במסיבת אירוסין לכבודה בה היא אמורה להסכים בצייתנות להנשא לאציל לא נאה עם בעיות עיכול. כחלק מהמאבק בין המודע של אליס לתת מודע שלה, ובין המציאות הלא רצויה לפנטזיה המאיימת לפרוץ ממנה לעיתים, היא משאירה את האציל ללא תשובה, ונמלטת מהסיטואציה המביכה בעת שהיא מתחקה אחר ארנב לבן ומיסתורי.

אליס נופלת למחילה הידועה, משנה את גדליה, עורכת היכרות עם יצורי הממלכה התחתונה: הארנביב, החתול הצ'שרי, הכובען המטורף, הנמנמנית, האחים התאומים המשונים, אבשלם ועוד. ממש לא סאמר סקול ! כל סביבתה מתלבטת האם זוהי אליס המקורית או שאולי זו לא אליס. אבשלם, גולם רואה עתידות, טוען שהיא לא כל כך אליס- זה לא אומר שאיננה אליס, פשוט כדברי הכובען היא איבדה מהמאודיות שלה (muchiness).

ככל שהעלילה מונעת קדימה הצופים מבינים (לפני אליס) שאין זה חלום, ושאליס כבר ביקרה בממלכה התחתונה בילדותה- אז היתה ממש אליס. מעניין מה טים ברטון מנסה לומר לנו בכך- האם כשאנו ילדים אנו עצמנו ועם הזמן והשפעות החברה וציפיותיה אנחנו הופכים להיות פחות מעצמנו? אם זה המסר, הרי שהשינוי הפיך- עלינו להתמודד עם עצמנו ועם הקונפליקטים שלנו. במקרה של אליס היה עליה לעשות מספר שינויים על מנת לחזור להיות אליס. ראשית, היה עליה להבין שהיא זו ששולטת בדרך, והיא זו שמחליטה ולא אחרים. שנית, היה עליה להבין שזהו לא חלום- ולהיות נוכחת בכל מאודה. שלישית, עליה לגבור על פחדיה ולהיות הגיבורה של הסיפור- להלחם עם ג'ברדי, דרקון מעופן ענק ומרושע.

אני רואה בעידודו של ברטון את אליס להיות הגיבורה של סיפורה יותר מאשר מסר פמניסטי- אני רואה בכך מסר הומני לאדם באשר הוא אדם לקחת אחריות על סיפורו, להניע את העלילה, לקחת החלטות, להיות נוכח ולחפש אחר ייעודו. יסודות אלו מזכירים לי את אלו המונחים בבסיס הטיפול הנרטיבי, כאשר החרב הסרפילית (הכלי נשק היחיד שיכול להביס את הדרקון) משולה בהקשר זה לטעמי  לפסיכותרפיה.

ברטון עושה מיתוג מחדש לדמותה של אליס אליבא דה קרול, אמנם היא קצת יותר הוליוודית וצפויה, אבל עדיין התוצאה מהנה. יש שיאמרו שהסרט עוד רוכב על  יחסי ציבור של הסרט אוואטר ולכן מצליח בקופות, ושהסרט מצמצם את האפשרויות שקרול מציע בספרו. בכל מקרה- שווה לראות.