הוא מספר עליה בטלפון ואני מתייפחת, לא מסוגלת לענות. טוב שאינני לבד בדיבורית. אני חושבת על חיי המתנהלים להם כסדרם - ארוחות חג, נקיונות פסח, מי יבוא ומי לא - בעוד חייהם שלהם מתפרקים לגזרים. זה לא ייקח הרבה זמן, אבל מי מאיתנו יודע להגדיר "הרבה", או "זמן", כשמדובר במחלה המחורבנת הזאת.

והתקווה, היא הבת-זונה האמיתית. מתלבשת עליך בלפיתה עזה, מכסה את עיניך בידיה היפות. "יהיה בסדר", אתה חושב. "לא יתכן שלא נתגבר. אנחנו משפחה חזקה. אנחנו נהפוך הרים ועולמות, נשיג את הרופאים הטובים ביותר, את הטיפול הכי טוב שיש". היא רמאית, הזונה. אל תאמין לה. היא מובילה אותך ואתה הולך אחריה כאוויל נטול רצון משלו, כבת יענה.

אותי היא תפסה כבר פעמיים, למרות שחשבתי שאני חכמה גדולה ויודעת לתכמן אותה. זה לא עבד, ואני קיוויתי. כמו סתומה קיוויתי. כמו ילדה קטנה. אני קיוויתי והיא עמדה מחייכת בצד.

לא הפעם. הפעם לא תצליחי.

אני מקווה.