0

מיומנה של המנעותית (שלא כותבת יומן)

17 תגובות   יום חמישי, 1/4/10, 14:48

אני שוב מנסה לבודד אותי מכוח המשיכה של המיטה על ידי פריסה רשלנית של הכיסוי האדום. זה לא תמיד עובד. לא אחת אני מפשילה קמעה את הבד המחוספס ונדחפת בחזרה אל מתחת לכסת המקופלת תחתיה. יש בקרים שבהם אני אפילו לא טורחת. יודעת שאי אפשר לעצור את כוח המשיכה של מרכז עולמי, בעיקר בימים ששום דבר אחר לא קורץ לי אפילו.

לפעמים נדמה לי שאני רוצה לכתוב משהו. לא בטוחה מה. בדרך כלל אני מוותרת כשאני מדמה ספר בכריכה רכה שמודבקת עליו מדבקה צהובה האומרת "משתתף במבצע ארבע במאה". אני לא רוצה לכתוב ספר. ובכל זאת לפעמים קוסם לי הדימוי שלי כמי שקמה כל בוקר ומתיישבת ליד השולחן לכתוב. אין לי שום מושג מה התוכן הנכתב אבל אני כמהה לאותה דמות סזיפית שכל יום כותבת כך וכך מלים ואינה לאה. שום תוכן לא קוסם לי רק הפעילות עצמה. הראש שלי ריק מתכנים.

למרות הקסם של הדימוי הזה הוא לא מצליח לגבור בכוחו על הכוח הצנטריפטאלי של הסדין הכחול ששיחרר עצמו מאחיזתו באחת מפינות המזרון. אני לא טורחת אפילו לסדר אותו. בין כה וכה הוא מלא בחול שהשירו עליו החתולים אחרי שדבק בפרווה שלהם.

לפני כמה שנים החלטתי ללכת לפסיכיאטר ידוע, אחד כזה שלוקח 750 שקל לשעה ומאחר ביותר משעה לפגישות כי הוא התעכב באיזה שידור רדיו. הוא אמר לי שאני סובלת מהפרעת אישיות הימנעותית חמורה. לפעמים נעים לדעת שיש לעצלות שלי הגדרה בדי אס אמ. הוא ציווה עליי לחפש מיד עבודה שתכריח אותי להיות מחוץ לבית לפחות חמש שעות ביום. מצידו שזה יהיה אפילו בחנות ספרים (מאלו שמוכרות את הספרים בארבע במאה). מעולם לא מילאתי את מצוותו כי התיאשתי אחרי כמה קורות חיים שנשלחו ולא נענעו. אפילו את מעט העבודה שממנה אני מתפרנסת אני עושה בקושי. במקום זה לקחתי כלבה. היא לפחות מחייבת אותי לצאת מהבית שלוש פעמים ביום.
דרג את התוכן: