אמאל'ה 3 לעזרה.

חלום חיי היה להיותאמא, לא כזו שמפנקת בלי סוף,

מוותרת בקלות, או נכנעת חלילה לכל בכי.

הקול הפנימי שלי תמיד הנחה אותי, ומנחה אותי גם היום.

בכל נקודה שבה אני מרגישה שיש בעיתיות,

אני מתחברת לקול הפנימי, מקשיבה לו, ומחליטה אם הוא נכון או לא.

יש כמובן פעמים, שיש יותר מדרך אחת להתמודד, ואז אנחנו לא בהכרח מקשיבים לקול הפנימי.

השעה הייתה 19:30 .

השלושה שלי כבר במיטות אחרי ארוחת ערב, אמבטיה וסיפור כמובן, הגדולה עדיין ערה,

אך שקטה במיטתה קוראת ספר לפני השינה.

 מצלצל הטלפון.

חברתי  בצד השני בהיסטריה.

טוב ממי, מה קרה?

ספרי לי,

אבל קודם, תירגעי.

אולי תשתי קצת מים?

אני אמתין.

נרגעת?  טוב, יופי, אני מקשיבה.

טוב, אז את שומעת,הבת שלי, היא שוב לא הולכת לישון.

אני לא מבינה, איך היא לא עייפה?

האם מתישהו יגמר לה הכח? אני לא יכולה לסבול יותר.

הקטנה בת שנתיים וחצי לא מוכנה לישון במיטתה, והיא מעולם לא הסכימה ללכת לישון לבד במיטתה.

את יכולה  לעזור?

ברור, מה השאלה.....

היינו ביחד שעה על הקו, כאשר ברקע הקטנטונת עושה מה שהיא רוצה.

אוקיי, עכשיו את שמה אותה במיטה, אומרת לילה טוב, ויוצאת מהחדר, בלי שאלות, ובלי לדבר שום דבר.

חברתי בטלפון – אבל היא יוצאת, אחרי, הלב שלי נשבר.

ואני בשלי.

שוב, תחזירי אותה למיטתה, תאמרי לה לילה טוב ותצאי מהחדר.

כך שוב ושוב ושוב.

שמעתי את התסכול בקולה של חברתי.

אבל לא נכנעתי.שמעתי את הקטנה מביעה את מחאתה דרך הטלפון.

אחרי 20 פעמים מתישות זה הצליח.

הקרב נגמר, ניצחנו בקרב הראשון.

הקטנטונת, נרדמה במיטה.

חברתי לא האמינה,היא היתה כל כך מותשת...

בעלה חזר הביתה מהעבודה, הסתכל ושאל מה קרה איפה הקטנה?

(בכל ערב הוא זה שבסופו של דבר משלח אותה למיטה, גם אם השעה אחרי 22:00)

חברתי ענתה לו, שביחד השכבנו אותה לישון.

ואז שאלה, נו ומה עושים מחר???

ניצחנו בקרב לא במלחמה. אמרתי.

מחר נעשה בדיוק את אותו הדבר בדיוק, ואם את רוצה אז גם הפעם, אני אהיה איתך....

אחרי שלושה ימים מתישים, הקטנטונת התרצתה.

מאז היא ישנה במיטתה.

אולי זה נראה מוגזם, אבל הצבת הגבולות לילד מתחילה בשלב הזה של השינה.

 הילד צריך להבין שיש לו מיטה משלו, ושהוא צריך ללכת בה לישון.

חשוב גם להתמיד בכך ואז הילד גם מקבל תחושה של ביטחון שבבוקר אנחנו שבים להיפגש.