לפני חמישה חודשים התנתקנו ממך.  

לפני חמישה חודשים, בדיוק ביום-העצמאות קברנו אותך. עצמאות? מוזר. יום? שחור.

לפני חמישה חודשים התחלתי לעכל שאני לא מכירה  אותך, למרות רצוני העז.

לפני חמישה חודשים, הבנתי שפספסת את חיי האבהות שלך איתי.

לפני חמישה חודשים, לאחר שנטמנת באדמה קרה וחיפאית, טמנתי אני, חלק משמחת החיים הטבעית שלי.

לפני חמישה חודשים, סבתא איבדה בן שהיה קשור אליה יותר מכל אדם אחר בעולם.

לפני חמישה חודשים, הבנתי מהו הכאב הכי נורא שניתן להרגיש, למרות הכאבים האחרים שחוויתי בחיי והאבסורד הוא שהם היו ממך, אבא.

לפני חמישה ימים לערך, העמסתי את הריהוט שלך לביתי.

לפני חמישים דקות, יצאתי מן המקלחת. מקלחת רגילה, של מים המנקים את תלאות היום הארוך הזה.

ניקיתי את ראשי, את כתפיי, את חזי, את בטני, את ידיי ואת רגליי. רציתי לנקות את הלב הזה, שבוכה בכל יום כאשר נזכר בך. נזכר ברצון להכיר אותך באמת, רצון שלא אוכל לממש לעולם, וגם אם היית עדיין חי, לא יודעת אם יוכל היה להתממש אי-פעם.

ניסיתי לשטוף את ליבי. את כאביי. את העצבות הזו שמחלחלת לנפש שלעיתים חשה עדיין, כילדה האבודה ההיא.

אך ליבי התנגד.

ראשי החל להבין.

לפני חמישה חודשים, התנתקנו ממך.

לפני חמישה חודשים, התחלתי להכיר את עצמי באמת.

עד כמה ליבי, הוא הכוח הגדול ביותר בגופי.