נגמר לי הכוח.

לא להאמין ש-לי, נגמר הכוח. נגמרה לה האנרגיה. ואני יושבת פה, מביטה בצג המחשב ואומרת לעצמי - מה לכל הרוחות קורה פה? תמיד אמרו לי שאני סוג של שפן אנרג'ייזר. כנראה שלא. ואני יושבת לי פה ס-ו-פ-ר עייפה, מרוקנת, מתוסכלת וחושבת - מה עושים?

כן - בוודאי שיש מיליון סיבות להרגיש כך - עבודה 24/7, עם הבנות, עם התלמידים, עם המקהלה, עם הבית, ועם הפרויקט.

כן, הפרויקט הזה שאת כל כולי, ליבי ונשמתי (וגם את כספי...) השקעתי בתוכו - ועכשיו קצת לא ברור עתידו.

שתי מקהלות בשתי ארצות - 50 בני נוער, 10 מלווים, פסנתרן וסולנים, 9 יצירות, אופרה אחד עם בימוי ותפאורה מלאים - ואדם אחד שמנצח על הכל.

אני.

קצת מעייף.

אבל מה שמעייף אותי יותר מכל זה הסיכוי שאצטרך לבוא אל כל הקבוצה הזו ולומר להם שאין סיור בקיץ.

זה מרוקן אותי מאנרגיות - ואני יודעת שיש לי מעט מאוד זמן כדי לגייס את הכסף הזה - ונכון לרגע זה, אני לא יודעת איך.

אז אתחיל בכך שאני הולכת לקנות לי בקבוק יין נפלא, קצת חטיפים חביבים שהולכים טוב איתו ואלך להרגע.

מן הסתם, כשאתנתק מהמציאות ואתכנס לי לתוך עצמי - אוכל למצוא שם מצבורי אנרגיה שלא ידעתי על קיומם. כל פעם אני מופתעת מחדש מתעצומות הנפש. זה דבר מופלא, וסביר להניח שאמצא אי-אילו רעיונות שיובילו אותי לפתרון טוב ונכון.

אבל - אם יש מי מבינכם הקוראים זאת שיש לו רעיונות אפקטיביים (או אולי איזה תורם שיש לו כסף ומחפש מטרה טובה להשקיע בה) - אתם מוזמנים לכתוב לי.

השורות הבאות מיועדות בעיקר לי - כדי לחדד את הטוב ולהסביר לי למה השקעתי את כל-כולי בכך. זה תמיד טוב.

המוסיקה של מלחיני גטו טרזין חייבת להיות מושמעת- אנחנו צריכים לעשות זאת בשבילם, הם לא שרדו כדי לעשות זאת בשביל עצמם.

המוסיקה שלהם נפלאה וכדאי שידעו עליה.

החינוך בנוגע לשואה לוקה בחסר - צריך לשנות את הכיוון.

צריך לחנך את הנוער לידע, הבנה וסובלנות - כלפי עצמנו וכלפי האחר.

מפגשי נוער זה דבר נפלא.

צריך לגשר בין בני נוער ובין אנשים בכלל - ומוסיקה היא הכלי הטוב ביותר לכך.

לכן הקמתי את גשרים מוסיקליים.

ולכן גם אמשיך לקיים את העמותה והפרויקט יצא אל הפועל.

כבר נשמע יותר טוב.