השורות האלה נכתבות, כנראה, בשעות האחרונות של צו איסור הפרסום על מה שמכונה (בינתיים) "הפרשה" ועוד מעט יקבל גם שם יצירתי ופנים. זה יגמר מחר, אולי יתעכב קצת בגלל סוף-השבוע וחול-המועד. ואולי עדיף שיתעכב, כי רק בזמנים שכאלה אפשר להבין עד הסוף את האיוולת והטמטום שמסתתרים לא-אחת מאחורי  צמד המילים "מטעמי ביטחון".

אני מדבר על הפרשה שמתוארת כאן, למשל ובעוד הרבה מקומות אחרים. אם אתם לא טובים באנגלית, תעזרו במישהו. אם אני אתרגם אותה, אני עלול להפוך לעבריין פלילי. מה שכן, אף אחד לא אמר שאסור לשאול שאלות או לפזר רמזים. חיים שיבי, איש יקר, אפילו פותח בדיון החשוב שצריך להתנהל בעקבות הפרשה הזאת, מבלי לחכות להסרתו של הצו.

צו-איסור-הפרסום הנוכחי, אם כן, הוא מילים ריקות. עבר זמנו ובטל קורבנו. השאלה היא למי היה אינטרס להשאיר אותו על כנו עד עכשיו ולהמשיך ולהלחם על השארתו גם להבא, כי אם יש דבר אחד ברור  הרי זה שהצו הזה כבר לא משרת שום מטרות בטחוניות.

פעם, מזמן, כתבתי את הטור הזה על פרשה אחרת לגמרי, אבל בכל זאת עם כמה קווי דמיון. הדברים היו שונים ב-2002. הבלוגוספרה לא היתה מפותחת כמו היום ויש כנראה גם הבדל בין קצין גששים בדואי מהצפון לבין עיתונאית מת"א. משמח לדעת שהפעם עיתונאים ובלוגרים מפריעים ל"גורמי-הביטחון" לתזמר את חשיפת המידע ע"פ רצונם הבלעדי. האינטרס הציבורי יוצא נשכר והביטחון, תתפלאו, לא נפגע במילימטר. ועדיין, זה לקח שלושה חודשים ארוכים.