שבת בבוקר, אישה שלי עוד נמה, ודני שובבני הפעלתן בן הארבע כבר עסוק בלהחריב את הבית. מילא להחריב, אבל למה ברעש כזה? אני מחליט לעשות מעשה ולהציל את המצב. אחרי הכול, ללא תנומת הבוקר של אישה שלי, היום שלי יהיה הרוס. אני מעמיס את דני שובבני על גבי, ויוצא לדרך אל גן השעשועים.

 גן המשחקים השכונתי נראה כמו בפרסומות של חברות הבנייה: יפה, סטרילי, מגלשות פיברגלס צבעוניות, סולמות, משטח חול סביב, וים של זאטוטים עם אמהות צעירות, מלהגות סביבם, משתדלות לא לתת ללהקת הזאטוטים להפריע להן בחדשות השכונה. אני מתמקם על הגדר, דני שובבני כבר עולה ויורד במגלשות ומוצא חברים. אני בוהה באמהות. לא בכדי אמרו בבית הספר לרפואה שרופא אוהב נשים שלא יתמחה בגינקולוגיה- שם הנשים חולות. לעומת זאת, ברפואת הילדים, הרי כול ילד מנוזל ,מלווה באמא צעירה ובריאה.  

אותי דווקא עניין  יותר כלב ה"גולדן רטריבר" המהמם ששיחק שם, שלא לדבר על ה"פורשה" המדהימה שהביאה את אחת האמהות. מבלי משים חלק מדברי הלהג הגיעו לאוזני, מי נגד מי, מי אמר מה, ואיזה בעל מגעיל יש לגברת עם הפורשה. ואז פונה אחת האמהות לבנה הזאטוט שבא להצטייד בבמבה חדשה: "אז תגיד, ממי שלי יפה, את מי אתה אוהב יותר, את אבא או את אימא?"...

 אז זהו, לי זה לא הזכיר את מריל סטריפ("בחירתה של סופי"). אותי זה גרר למחוזות אחרים ולבחירות אחרות.

בתור מנהל המחלקה לניתוחי לב, אני אחראי לשלום כול החולים המנותחים במחלקתי, ולכן שיבוץ המנתחים, כך שהמיומנות האישית  שלהם תתאים לקושי הצפוי בניתוח, היא בעלת חשיבות מכרעת, עד כדי דיני נפשות.

 ככירורג המנוסה ביותר, עלי לקחת על עצמי את הניתוחים בסיכון גבוה, ואת אלה המורכבים יותר, והדחופים. בכל בוקר אני מנתח חולה קשה. רוב החולים "הרגילים"  מנותחים בד"כ על ידי מנתחים אחרים, בכירים ומנוסים.  מבחינת בני המשפחה, תמיד יקירם הוא הוא החולה הקשה והמורכב ביותר.והם שואפים שאני ורק אני אנתח אותו. זה מקור לקונפליקטים.

שעת המבחן שלי הגיעה כאשר אחת המזכירות במשרדי, ביקשה שאנתח קרובת משפחה שלה רחוקה.  בחנתי את מצבה הרפואי של הדודה, ואת סוג הניתוח הנדרש, ניתוח מעקפים רגיל, שהוא הניתוח השכיח ביותר בניתוחי לב. החלטתי הייתה לומר למזכירה כי אדאג שסגני, מנתח בכיר ומנוסה, מאומן לחלוטין לניתוח כמו זה של דודתה, יבצע אותו.  אני אנתח את החולה שכבר נקבע לאותו היום , חולה מורכב וקשה מאוד, ומסוכן לדחות אותו, בחדר הניתוח הסמוך. סגני, יוכל להתייעץ עימי במידה ותתעורר בעיה.

זאת הייתה כמובן החלטה שגויה ביותר , למרות שבסופו של יום, שני החולים עברו את הניתוח בהצלחה מלאה.

. כי מה הם שיקולים ענייניים הקובעים גורלות, לעומת הסיכון בלהעליב  את המזכירה?

למרות שהדודה של המזכירה קיבלה טיפול מצוין והתייחסות מכובדת, ושוחררה לביתה שמחה וטובת לב, במזכירתי אחז דיבוק של שנאה כלפי, ובתוך המשרד שלי החלה לתכנן את הנקמה.

  היא פנתה לעיתונות, קראה לי" נאצי", שוב ושוב, העלילה עלי עלילות מעלילות שונות, ואף התייצבה להעיד נגדי במשפט ,כי:"הוא לא הציל את הדודה שלי"(דודתה כזכור זכתה בניתוח ובאיכות חיים טובה.)

. אולי זה המקום  להזכיר כי שמי האמצעי הוא קורט, ע"ש דודי שהיה לוחם חרות במלחמת העולם השנייה, וגמר באושוויץ.

למזלי הגדול. יצאתי זכאי במשפט.

היצרים כנראה עיוורים. אבל הם מלאי עוצמה וכוח. מזכירתי, שהכירה את המוניטין שלי כמנתח עם שעורי הצלחה גבוהים בניתוחי לב מהמורכבים והקשים ביותר בשטח ניתוחי הלב, מונעת על ידי יצר הנקמה שלה, נמנעה מלקחת בחשבון מה יעלה בגורלם  של החולים  הקשים שחייהם בסיכון, במידה ואמצא אשם במשפט. ולא אוכל לנתח יותר. היא ידעה  כי סיכוייהם  לשרוד,גדולים יותר בידי. אבל מה שווים חייהם של חולים אחרים, מול גאוותה הרמוסה של מזכירתי?

 במבט לאחור,עשיתי טעות שעלתה לי במחיר כבד.  ארבע שנים של משפט תוך איום ממשי על חירותי.

הייתי צריך לנתח את הדודה של המזכירה, ולא לנתח את החולה המורכב יותר, שאולי היה או לא היה שורד. כך הייתי זוכה למעריצה מבית. וחוסך מעצמי עינוי דין מתמשך.

אבל בינינו, ילד, רק ביני לבינך, וממש בשקט, שאף אחד לא ישמע : יש לי מן תכונה כזו, שיוצאת איתי מחדר ניתוח, כי אני מנתח לב, כירורג.  אני  קולט במהירות מה טוב לחולה , וממשיך ביד בטוחה. מותר להסס. אך כאשר  מקבלים את ההחלטה, מבצעים אותה בביטחון. 

בחיים, למרות שהייתי שלם עם החלטתי, אולי הייתי צריך להסס יותר. אבל חתכתי. ואתה יודע מה? אפילו שממש כאב. והיה קשה. אני לא מצטער.

אז "ממי יפה" , אם אמא  שואלת במתיקות אין קץ, את מי אתה אוהב יותר, את אבא או את אימא, אל תמהר לענות. זו שאלת מלכודת. לתשובה שלך עלולות להיות השלכות בלתי צפויות. במקרה הזה, אני מציע לך, עזוב את הבמבה  ורוץ לארגז החול. איזה בוקר יפה.