היום הראשון שלי בעבודה הוא לא ממש יום עבודה. לאף אחר אין ראש לעבוד וכל אחד עסוק בתוכניות שלו לחופש. זה מפנטז על שינה עד 12 בצהרים, זה על רביצה בחוף הים וזה על טיול מחוף אל חוף (מחוף מנדרין אל חוף הצוק). בשעה שלוש נקבעה לנו שתייה חגיגית לקראת חג החירות הממש ובא. למותר לציין שבאותו היום אף אחד לא הולך לאכול ארוחת צהרים, המהדרין פסחו גם על ארוחת הבוקר. בשתיים וחצי מתחילות ההסתננויות לחדר הישיבות, המסתננים מדווחים על שולחן ארוך מלא מכל טוב שהגיע מאחת המסעדות הנחשבות בסביבה. לצערי, עדיין לא צברתי די וותק להסתננות ואני נאלץ לחכות עד לשעה היעודה, עת מתאספים כל בני ישראל לשתייה החגיגית. בקהל החוגגים הבכיר אני מזהה את המנהל הראשון שקיבל אותי, את המנכ"ל מהראיון השני, את מנהל האזור, שערך לי את הראיון בצרפתית ולידו עומד צרפתי נוסף ש... מחזיק את ידו. אני מפנה את תשומת ליבו של ר' שעומד לידי "הוא מהקהילה?" אני שואל אותו "הוא מהמצעד" הוא מאשר. אני מפנה עוד מבט אל הצרפתי. הוא קולט אותי. אני נשבע שהוא עושה לי עיניים. איך אני מסביר לו שלא היה לי מושג מה זה "וו לוו קושה אבק מואה". טוב נו, בטח זה הכל בראש שלי. למזלי המנכ"ל מתחיל לנאום. הוא מרבה לספר ביציאת מצרים, כאילו הוא עצמו יצא אותה וכאילו אין אוכל על השולחן ואין מסביב אנשים שלא אכלו מהבוקר. בין המחשבות על האוכל שעל השולחן אני שומע אותו מדבר בפתוס על "עבדים היינו" על "עתה בני חורין" וגם קצת על איך "יצאנו מעבדות לחירות" ועד ל"אין מחיר לחופש". כמו כל דבר טוב ורע גם הנאום החגיגי מסתיים ורגע לפני הרמת הכוסית, הוא מבקש להוסיף רק הודעה מנהלתית קטנה. "בשל הפרזנטציה שאנו צריכים לבצע מיד לאחר החג" הוא מחליף את הטון מפילוסופי לפרקטי "אני אבקש מכולם לוותר השנה על החופשה ולהגיע בחול המועד ובימי החג לעבודה כדי שנוכל להציג מצגת ראויה לידידינו הצרפתים" אני מסתכל בחשש על ההוא עם השינה עד 12 בצהרים, עובר להוא עם הרביצה על שפת הים ומסיים במטייל מחוף לחוף. שקט משתרר בחדר הישיבות. עד שנשמע שוב קולו של המנכ"ל שמרים כוס יין מפלסטיק וקורא "חג חירות שמח חברים!"