אני רוצה לספר סיפור מוזר. סיפור שקרה לי, או לא קרה לי. אני רוצה לספר מיקרה מוזר שקרה לי לפני כחצי שנה כשהייתי בת 28 עבר זמן רב מאז. היום אני כבר בת 82 נדמה לי. הסיפור הזה יכול היה לקרות בגיל 28 או בגיל 82. אין כל חשיבות לגיל. יש חשיבות לזמן שעבר בינתיים. חצי שנה. גם למקום אין כל חשיבות. הייתי בת 28 והייתי בנפאל, או כפי שקורה לצעירים של היום, הייתי בדרום אמריקה, או אולי הייתי כאן בארץ, או באירופה. באמת שאין חשיבות למקום. לא חשוב אם זה קרה לנו כשהיינו בסמיכות לקאזה מילה של גאודי, או כשהתהלכנו שלובי ידיים בגני טיבולי, בסנטרל פארק או אם נמצאנו בכניסה יחדיו לערב חגיגי באופרה של פראג. אין כל חשיבות לשפת המקום אותה שמענו מתלהגת לה סביב אוזנינו. האם דוברה על ידי סינים, או בסמוך לפירמידות. אין חשיבות לעונות השנה אותן בילינו ביחד, לזמני השקיעה או לצבעה. אם כיסו את השמים עננים מדוכאים או לחילופין, אם קפחה על ראשינו שמש עגולה. אין כל חשיבות, לפרטים. פרטים אלו או אחרים היו והינם כהיינו הך. היינו בכל מקרה או תרחיש כשתי טיפות שמן בתוך כוס של מים. תנועת המים גרמה לחיבור שתי טיפות השמן ויצרה מהן טיפה אחת. עניין כימי פשוט. רק לעובדה אחת יש חשיבות מה בכל הסיפור הזה. הכוס הייתה כוס איכותית ודקה מקריסטל משובח, מאד נקיה, נוצצת בהוד ושקופה לחלוטין. דרכה ניתן היה לראות בבירור את העולם הסובב לה. דרכה נוצרה האשליה שהחומר, המציאות אשר מעבר לכוס נמצאים גם בתוכה. נדמה היה שהאשליה נמצאת גם בין דפנותיה המהודרות של הכוס. טיפת שמן גדולה ומאוחדת בתוך כוס מי קריסטל היא עניין יוצא דופן לכשעצמו. בדרך כלל תמצא טיפות שמן רבות בתוך בקבוק שמן, בתוך מחבת, ככתם על מכנס ג'ינס. השקיפות הבלתי נסבלת של הכוס , הייתה הסיבה היחידה בגללה הוסחה דעתן של שתי טיפות השמן אשר נדבקו לאחת. המציאות שסביב, העולם הגדוש בפרטים לא רלוונטיים היו חזקים, מסתבר, מהחיבור הכימי החזק שבינהן . ואולי משום שהכוס הייתה כה דקה , ואולי מפחד שהכוס לא תחזיק מעמד לעד וצריך יהיה להשפך ולהתערבב בעולם הפרטים הלא רלוונטיים כאותו השמן בתוך מחבת של שקשוקה, ששתי טיפות השמן לא ידעו לתת מנוח לעצמם ונשארו במצב של "על המשמר" עם עין פה, עין שם, למדו בהצצה את סודות העולם הלא רלוונטי, הלא כימי, וניסו לאמץ את דפוסו של אותו עולם במקום לחיות את ייחודם בתוך כל השקיפות שיצרו. זהו שקורה לשתי טיפות שמן נוצצות בתוך כוס קריסטלינית אחת המלאה במים זכים. זהו שקורה להן מפאת הפחד. לא הייתי בת 28. והיום אינני בת 82..הייתי בת "משהו באמצע" כאשר פגשתי במקרה את זה אשר סובב אותי בגבישי קריסטל והמציא לי את שמי, השם אשר לא קיבלתי מלידה . השם היחיד שהתאים לי ברמת התאמה של כפפת סיליקון ל 5 אצבעות או כפי שמתאים אף אדום וגדול לכל ליצן ובכל מקום בעולם. היינו במצב צבירה מאד קריסטליני, כאותה טיפת שמן מחוברת וזכה בתוך כוס מים צלולים , כשמבטו הכהה הפונה לתקרה וידו השמאלית חובקת את ראשי, אמר "היינו צריכים להפגש כשאת היית בת 28" . ומאז, אני בת 28 וכל יום שעובר עלי בלעדיו, אני מתעוררת מחדש לאותו גיל . לגיל 28 . הייתי בת "משהו באמצע" כאשר הוא הכריז עלי כעל הנשמה התאומה שלו. במתיקות של שתי טיפות דבש כאשר שתי יבשות וקו טלפון אחד חוצים בין שנינו. ובאותה השיחה ידענו שנינו שאין זו שיחתינו הראשונה. . וכך, בגיל של אותו "משהו באמצע" שאיננו חשוב כלל וכלל, התחלתי להאמין בקיומה של "נשמה תאומה שלי". כי עד לאותו הרגע צירוף המילים הזה היה רק צירוף מילים. מושג ערטילאי, מתהפיזי שאיננו שייך לעולמם של בני אדם, מושג חסר משמעות כמו עולם הפרטים הלא רלוונטיים שמעבר לכוס שקופה ואצילית כשאת בתוכה. כמו שתי טיפות שמן בתוך פחית של פח. נפגשנו במקום כלשהו, כשהייתי בת 28, 50 או 82. באותה הכוס הקריסטלינית, או בתוך הד.נ. א של תאינו. הוא פנה אלי, או אני אליו והשיחה הייתה בתוכנו זה מכבר. העיניים שלו חקרו את קרקעית עיני שלי ואני חקרתי את עומק עיניו הכהות. בעמידה, בישיבה, בשכיבה, מקרוב ומרחוק, ראינו זה את זו, שמענו זה את זו. אני נשמתי עמוק את קולו, הוא שתק למשמע קולי. רצינו לתכנן חיים משותפים ביחד, כמו אלו הנראים מעבר לזכוכית הכוס, חיים מלאים באינטרסים משותפים, עבודה, בית, 4 ילדים, חשבונות בנק, חגים בחיק המשפחות המורחבות, חוג חברים וידידים משותפים, ביטוחים, פנסיות, הצגות תאטרון, נסיעות לחו"ל..בגיל 28 אפשר היה לעשות זאת ולא עשינו. גם בגיל ה"משהו באמצע" היה אפשרי לולא חדרו הפרטים הלא רלוונטיים לכוס הקריסטל וניפצו אותה באכזריות. כן, נשפכנו מתוכה, חזרנו להיות שתי טיפות נפרדות, פשוטות ללא ערך או ייחוד ולא נמצאה לנו אפילו לא שלולית דלוחה אשר תאחד אותנו לשתי טיפות קריסטל. וחזרנו להיות בני 82 . |