כותרות TheMarker >
    ';

    ביקורת של עדינה בר-אל על הספר האחרון שלי

    11 תגובות   יום שני, 24/9/07, 09:04

     

    מכיוון שאני כותבת על פוצ'ו, עליי לחשוף את נסיבות היכרותי עימו, כדי שלא יחשבו שאני משוחדת.

    ה"רומן" שלי עם פוצ'ו התחיל כשהייתי נערה, תלמידה בתיכון "קלעי" בגבעתיים.

    אני זוכרת את עצמי שוכבת על המיטה בביתי שברחוב כצנלסון, קוראת את "חבורה שכזאת" וצוחקת בקול רם ללא הפסק.

    אני זוכרת את עצמי ממליצה לכל החבר'ה שלי מקן "בורוכוב" לקרוא את הספר הזה.

    ומי שלא קרא אותו, לא יכול היה להיות חבר שלי.

    כמובן שזה השתלב היטב בהווי של "הנוער העובד", בו חיקינו את הפלמ"ח בקומזיצים, בצ'יזבאטים ובשירים.

    וזה היה פוצ'ו בחלק הראשון של חיי.

    בחלק השני של חיי, כשנעשיתי סופרת (צניעות, עדינה, צניעות) והצטרפתי לאגודת "סומליון" שהיא, למי שאינו יודע עדיין, אגודת סופרים ומשוררים לילדים ולנוער, זכיתי לפגוש בפוצ'ו פנים אל פנים.

    בפגישות הראשונות לא העזתי לגשת ולשוחח עימו.

    אבל אחרי שהוא סיפר, בהומור המיוחד לו, שבכל פעם ניגשות אליו זקנות ברחוב ואומרות לו: "גדלתי על הספר שלך," הרהבתי אומץ וניגשתי אליו ואמרתי לו: "אני אחת הזקנות שגדלו על הספר שלך," וביקשתי חתימה על העותק שיש לי בבית. (ולמי שסקרן בעניין ה"זקנה" ארמוז שאני בערך בגיל של המדינה, בסדר?)

    וכך מזה שנים שאני פוגשת את פוצ'ו פעמים אחדות בשנה, יחד עם חבריי מ"סומליון".

    ובכל פגישה כזו אנחנו נהנים מחוש ההומור שלו, כי כמאמרו של אהוד בן עזר: פוצ'ו הוא סטנדאפיסט אמיתי! כאמור, כסופר הוא מתקשר לי עם "חבורה שכזאת", עם "איה הג'ינג'ית" ועוד.

    אבל הפתעתי הגדולה היתה למקרא הרומן החדש שלו: "זאת שכולם יודעים".

    ועכשיו, לאחר הבהרות ארוכות אלו, אני פנויה לכתוב על רומן זה...

    רומן על אחת שידעה רבים, אבל לא על זה בלבד ולא זה העיקר

    "זאת שכולם יודעים" (הוצאת "גוונים", 2007)

    הנושא המניע את העלילה ברומן "זאת שכולם יודעים" הוא סיפור של "החי על המת":

    מישהו מנסה לשחזר את סיפור חייו של אדם מפורסם, ולכתוב עליו ספר לאחר מותו.

    ברומן זה האדם המפורסם והנערץ היה עורך עיתון בשם דניאל חרובי, ומי שמתכוון לכתוב עליו הוא אחיינו ל. בזק, עיתונאי זוטר.

    למעשה, עולות שתי דמויות נוספות לקדמת הבמה, ותופסות את מקומותיהן בהבלטה יתרה, אולי יותר מזו של חרובי.

    האחת היא המספר, ל. בזק; והשנייה היא אליזה, אהובתו-פילגשו של חרובי, שמגוללת את סיפור חייה בפני בזק, המכונה בזקל'ה.

    הסופר משתמש במגוון סגנונות ובמשלבי לשון שונים זה מזה: לשונו של בזק הישראלי כל כך, לשונה של אליזה ילידת גרמניה, לשונו הנשגבת של חרובי במכתבי האהבה ששלח לאליזה ועוד.

    בזקל'ה מעלה את דבריו בגוף ראשון. הוא תמים במידה שלא תיאמן. כולם מסדרים אותו, כולם מכתיבים לו את חייו, החל מדודו חרובי, דרך אחיו בילדותו ורעייתו סימה בבגרותו, ועד ויקטוריה הזונה. אבל הוא עצמו אינו מודע לכך.

    המרתק בספר הוא הפער בין מודעותו של מספר זה למה שנעשה סביבו ולמה שקורה לו, ובין הבנתו של הקורא. הקורא יודע הרבה יותר מהמספר עצמו. הוא מבין יותר. פער זה יוצר הומור רב, ויחד עם זאת סימפטיה לאיש התמים הזה. לדוגמא: בזקל'ה לא הבין מדוע דודו כופה עליו להינשא לסימה. גם כאשר סימה יולדת שבעה חודשים לאחר החתונה, והתינוקת שוקלת שלושה וחצי קילוגרם והיא דומה דמיון מפתיע לדודו – הוא לא חושד במאום. גם כאשר סימה רעייתו מתעקשת לשמור את דירתה הישנה ומדי פעם ללכת "להראות אותה" לאחיו, הוא אינו חושד: "עד היום אני בשום אופן לא יודע מה מצאה בו [באחיו], ומה ההסבר לכך שבכל פעם שהיה מופיע לביקור, היתה מנסה לשכנע אותו לראות שוב את הדירה שלה, שעדיין פנויה להשכרה". (עמ' 249).

    ועל ויקטוריה הזונה הוא אומר: "הלוויתי לה מאה וחמישים והיא הבטיחה להחזיר לי שלושים שקל עודף מיד כשתזכה [בלוטו]. אני לא יודע מדוע בכל פגישה שלי איתה, אני יוצא בהרגשה שמשהו חסר לי. יחד עם זה יש לציין שהיא משדרת אמינות ולא חדלה להודות לי בשמה ובשם בנה..." (עמ' 277).

     

    אגב, יש בספר גם הומור לשוני, לא רק של סיטואציות. לדוגמא, כך מתחיל סיפורה של אליזה, שבזקל'ה כינה אותה בפני עצמו "זקנה": "כשהזקנה היתה בת ארבע..." (עמ' 47).

     

    ל. בזק הוא המתווך, מספר מהימן שמביא את סיפורה של אליזה.

    אחת הדמויות בספר מגדירה את אליזה כ"חובבת גברים". זו הגדרה עדינה. קשה לספור את הגברים עימם שכבה, אולם ליבה היה נתון כל השנים לדניאל חרובי. גם היא מספרת בגוף ראשון, בזקל'ה מצטט את דבריה, ומשלב ברומן את השיחות ביניהם בדרך שיוצרת אמינות. כאן, בתפקיד המספר המהדיר. אך גם בתפקידו זה הוא לא תמיד מחליט וקובע ברוב תמימותו. הדוגמא הבאה תעיד על כך, (וגם תדגים דיאלוג שוטף ואמין, וגם הומור ששזור כמעט בכל דף בספר):

    "לפני שאנחנו ממשיכים," אמרתי לאישה כחולת העיניים שישבה מולי, "אני רוצה להזכיר לך שהספר הוא לא עליי ולא עלייך, אלא על חרובי בלבד."

    "אז אתה רוצה שאתחיל ישר מהיום שפגשתי אותו?"

    "כן."

    "טוב. ישבתי בשכונת שיך ג'ראח בירושלים, בחברת זוג קיבוצניקים. פתאום אני שומעת דפיקה בדלת, ולחדר נכנס בחור צנום, לבוש חליפה קייצית..."

    "רגע, רגע, מאיפה פתאום הגעת לירושלים?"

    "מתל-אביב."

    "איך מתל-אביב? הרי את עוד בהמבורג."

    "אבל אתה רוצה את חרובי."

    "כן. אבל יש המשכיות. התחתנת, עלית לארץ, ופה פגשת את חרובי. איך פתאום?"

    "ואתה לא רוצה קודם לדעת למה התחתנתי עם דייוויד?"

    "מה? עם האפס הזה התחתנת? אני לא מאמין. את יודעת מה, ספרי איך שאת רוצה."

    (עמ' 61).

    וכך הופך הספר להיות גם על חרובי, גם על בזקל'ה וגם על אליזה.

    כאמור וכמודגם, הדיאלוגים בספר זה קולחים. ניתן לחוש מאחורי המילים ברגשותיהם של המדברים. סימה רעייתו אינה סובלת אותו; ואחרים (ביניהם מנחם חרובי, אחיו של דניאל), רוצים "לעבוד עליו" בעניינים כספיים, מדברים אליו במתק שפתיים וגורמים לו לחוש עצמו נבון ואחראי למעשיו, ובעצם הוא נופל ברשתם.

     

    הקורא לומד הרבה, (או נזכר בנוסטלגיה, אם הוא בגיל המתאים) על המתרחש בארץ וגם בארצות אחרות. אך, כאמור, הרקע ההיסטורי אינו מושתל באופן מלאכותי, הוא משולב בסיפורים האישיים. מעדותה של אליזה, שלמרבה המזל היתה עם בנה ברחוב, אנו למדים על הפצצת תל-אביב; מעדותו של המספר אנו שומעים על יפה ירקוני ששרה בבית הקפה של אימה (ואחר כך הפכה לזמרת המלחמות); ומרשמיו של המספר, שהוזמן כמרצה אורח לסיני, אנו חווים את נופי פתחת רפיח, נזכרים בהקמת העיר ימית והיישובים בקרבתה דוגמת שדות. וכך גם לגבי ארצות אחרות – על "חוק היובש" שהתקבל בהודו באמצע שנות הארבעים בהודו (בהשפעת אמריקה) אנו למדים מסיפורה של אליזה על אחותה גרטל, שהיגרה לארץ זו עם בעלה הבוגדני.

     

    יש בספר תיאורים של ערים, שכונות, בתים, מרחובות ועד וינה, פראג, המבורג ועוד.

     

    שני המספרים הראשיים סוקרים את חייהם, אך משלבים סיפורים צדדיים רבים עליהם עצמם ועל מקורביהם ומכריהם. כך מסופר על מנחם (אחיו של דניאל חרובי), שבתו התחתנה עם מציל של עירית בת-ים, "וזה, מתוך יחס של כבוד למנחם, היה לוקח את הכסף ונשבע שלא יגלה לאשתו". (עמ' 84); על אישה גרמנייה (אחות גיסתה של אליזה) שגרה בחור נידח עם אדם שהקריב את חייה למענה. למרות ההסטות חוזרים תמיד המספרים – בזקל'ה ואליזה – לציר העלילה הראשי.

     

    ומה שמיוחד בספר זה: למרות היותם מקושרים לעלילות הראשיות, כל פרק וכל סיפור צדדי מגובשים, עומדים גם בפני עצמם. ניתן לנתק קטעים מההקשר וליהנות מהם. כך הסיפור המצחיק ביותר (ששמעתיו בעבר מפי פוצ'ו באחת מפגישות סומליון), על הילדים שבעידן בלוקי הקרח נצמדו לעגלה, כדי לשתות את המים הקרים של הקרח הנמס; ואחיו של המספר שכנע אותו להיצמד לעגלת הזבל ולשתות את המיץ שנזל ממנה...

    הקורא מתפקע מצחוק, כמו ב"חבורה שכזאת", אבל גם חש רחמים וסימפטיה ליצור התמים כל-כך. ואליזה, על אף כל הגברים שבחייה, מעוררת רחמים בהשתעבדותה הטוטאלית לדניאל חרובי, שמתעמר בה בדרכים שונות. וכאן חוזר המוטיב של סיפורֵי "החי על המת", כאשר מסתבר שהמת המהולל לא היה כל כך צדיק וכל כך טוב, והחי במקרה זה, ממשיך להאמין שהספר על חייו – שייקרא בשם שימשוך קוראים: "חרובי, חרובי, חרובי" – יהיה רב מכר. במקביל הוא היה סופר צללים של ויקטוריה הזונה, ודווקא ספר זה, "המדריך לזונה מתחילה", זכה למצוא מו"ל והיא מקבלת מקדמה נדיבה ביותר.888

    אבל לא רק נפשותיהם של המבוגרים לסוגיהם נחשפים בספר זה. פוצ'ו, שהוא כידוע גם סופר לילדים, מכיר את נפשם והתנהגותם. אחד הקטעים בספר מדגים תופעה שכולנו מכירים, כאשר המבוגרים מייחסים לילדים תמימות וחוסר הבנה, ולפתע הם מגלים שהילדים יודעים היטב מה עושים המבוגרים, והם מבינים גם את כוונותיהם הנסתרות. דוגמא לכך ניתן למצוא באחד הקטעים על אליזה ובנה יונתן: בכל פעם שדניאל חרובי היה מגיע בהיחבא לאליזה, הוא היה נותן סוכריית טופי לילד שלה יונתן, וזה היה נשלח מיד לשחק אצל צביקה חברו. יום אחד ביקש יונתן עוד סוכריית טופי עבור חברו צביקה, ולאחר כמה ימים הוא ביקש עוד סוכריות טופי עבור כל ילדי השכונה. אז הסתבר שכל ילדי השכונה יודעים מתי חרובי, ספק הסוכריות, מגיע. כאשר שואלים את יונתן, מאיפה כל הילדים יודעים, הוא מסביר שזו בכלל לא בעייה. כשמגיעה מכונית השברולט השחורה, כל הילדים יודעים מי הגיע (וכנראה גם לשם מה... )

     

    לסיום, כיף לקרוא. מגוון האירועים ארוגים זה בזה; דמויות רבות – ראשיות ומשניות – וכל אחת אינדווידואליסטית ומיוחדת, מאופיינת היטב; דיאלוגים שנונים ואמינים; תיאורי אנשים, בתים, מקומות (על זה לא הרחבתי לעיל. אחת הדוגמאות היא שכונת שיך ג'ראח); ידע היסטורי מנקודת מבט אישית של הדוברים ולא "מושתל"; ומעל הכול – ההומור!!! – מלאכת מחשבת. הומור מתוחכם, שנובע מתוך הסיטואציות וממשחקי המילים. זה לא מאולץ, לא מדגדג באופן מלאכותי.

     בקיצור: יופי, פוצ'ו!    

    דרג את התוכן:

      תגובות (11)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        30/9/07 09:30:

      אם הספר יפה כמו הביקורת

      צריך להיות ספר מעניין,

      בתור תולעת ספרים מדופלמת, בדרך לרכוש את הספר....

      תודה על ההפניה לספר

      תודה לך על כתיבה

        28/9/07 21:53:

       

      צטט: עדנוש 2007-09-25 19:37:39

      אז יש לך כוכב

      מעדנוש אחרת

      תודה מאבא של עדנה שהיא אמא של מיכל...

        28/9/07 21:52:

       

      צטט: עדנה ויסלר 2007-09-25 00:56:22

      אני יודעת שזה לא אכפת לך בכלל,

      אבל ניסיתי לתת לך כוכב ולא הצלחתי.

      (כנראה בזבזתי את המכסה היומית על

      בחורים אחרים.)

      (עכשיו כבר כן אכפת לך...נכון?)...

      טוב, אתה יודע שאני קראתי את הספר עוד כשהיה בחיתוליו ובנשימה די

      עצורה וגם עצובה, כי הכרתי חלק מהדמויות וחלק מהן כבר אינן..

      ולמרות שיש לי אותו במהדורתו המסחרית -

      עוד אף פעם לא קראתי אותו מאז יצא לאור עם הכריכה וכל זה.

      ודווקא התגובות שכתבו לך פה עשו לי חשק לקרוא אותו שוב.

      ...

       

      לך אני לא חייב לענות....

        28/9/07 21:51:

       

      צטט: avitsur 2007-09-24 19:19:44

      פוצו שלום ,

      נראה  ספר  מעניין ארכוש אותו.

      אני רואה  שאתה  ממשיך להשתמש  בשם בזק( "אחרי למדבר "... 20" אחרי 10 ")

      ומשם אני מבין שזה  שוב קצת על עצמך ....

      הבנת נכון, אבל לא רק....

        28/9/07 21:50:

       

      צטט: סו שף 2007-09-24 17:01:53

      בדיוק קיבלתי טלפון מהטנקיסט שלי...

      זה שקורא ספרים ללא הפסקה..

      אם אני יכולה להכין כמה ספרים חדשים... כשאני באה לבקרו בחג.

      אז עכשיו לפחות אחד .. מחויך יש לי....

       

       

      פוצו שנדע עוד הרבה ספרים..

      ומצטרפת  במחמאה למבקרת... תענוג לקרוא ביקורת שלך

       

      תמסרי דרישת שלום לטנקיסט מהזחלמיסט!

        28/9/07 21:49:

       

      צטט: ronitronen 2007-09-24 15:44:55

      פוצ'ו  - די מרגש  לכתוב לך כאן אחרי כל מה שכתבת אתה..

       

      תודה שהפנית אותי אל הפוסט הזה,

      הולכת לקנות עכשיו את הספר!

       

       

      תגידי לי אם הצלחת להשיג אותו...

        25/9/07 19:37:

      אז יש לך כוכב

      מעדנוש אחרת

        25/9/07 00:56:

      אני יודעת שזה לא אכפת לך בכלל,

      אבל ניסיתי לתת לך כוכב ולא הצלחתי.

      (כנראה בזבזתי את המכסה היומית על

      בחורים אחרים.)

      (עכשיו כבר כן אכפת לך...נכון?)...

      טוב, אתה יודע שאני קראתי את הספר עוד כשהיה בחיתוליו ובנשימה די

      עצורה וגם עצובה, כי הכרתי חלק מהדמויות וחלק מהן כבר אינן..

      ולמרות שיש לי אותו במהדורתו המסחרית -

      עוד אף פעם לא קראתי אותו מאז יצא לאור עם הכריכה וכל זה.

      ודווקא התגובות שכתבו לך פה עשו לי חשק לקרוא אותו שוב.

      ...

       

        24/9/07 19:19:

      פוצו שלום ,

      נראה  ספר  מעניין ארכוש אותו.

      אני רואה  שאתה  ממשיך להשתמש  בשם בזק( "אחרי למדבר "... 20" אחרי 10 ")

      ומשם אני מבין שזה  שוב קצת על עצמך ....

        24/9/07 17:01:

      בדיוק קיבלתי טלפון מהטנקיסט שלי...

      זה שקורא ספרים ללא הפסקה..

      אם אני יכולה להכין כמה ספרים חדשים... כשאני באה לבקרו בחג.

      אז עכשיו לפחות אחד .. מחויך יש לי....

       

       

      פוצו שנדע עוד הרבה ספרים..

      ומצטרפת  במחמאה למבקרת... תענוג לקרוא ביקורת שלך

       

        24/9/07 15:44:

      פוצ'ו  - די מרגש  לכתוב לך כאן אחרי כל מה שכתבת אתה..

       

      תודה שהפנית אותי אל הפוסט הזה,

      הולכת לקנות עכשיו את הספר!

       

       

      ארכיון

      תגיות

      פרופיל

      פוצ'ו
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין