כל הבית מלא קרטונים וקרעי עיתונים. לקרטונים יש ריח חמוץ כמו עץ מאוכזב. הפינות מלאות בדברים שמקווים לשכוח. שרוצים להשאיר מאחור.שמיכות הצמר העבות שנתלו על החלונות במלחמה, שטיח הקיר שאמא ואבא ארגו בנפרד, במשמרות, בתקופה הארוכה שהם לא דיברו. הבובה שסבא הביא לי שפשוט אי אפשר להתכרבל איתה. אבק. אנחנו משאירים מאחורינו הרבה אבק. 

אמא לא רוצה לעזוב. השמש בוערת לה בעצמות. היא בוכה כי היא יודעת שבמקום שאליו אנחנו הולכים היא תצטרך ללבוש בגדים של גיברת, נעליים הגיוניות ולשכוח מלשים סרט בשיער. אבא שקט ולא אומר כלום לכאן או לכאן. הוא יעיל והוא ממהר להגיע לריבוע החדש. כל המרחב הזה עושה אותו לא שקט. 

אני מתיישבת על הרצפה בסלון וזוכרת איך למדתי לשכוח לאלו שאני אוהבת. סתם יום של שבת חצי חורפית. כולם עוד ישנים. היה ערב רע אתמול כי אמא לא הייתה שמחה. משהו קרה אבל לא לידנו. אני לוקחת את קופסת הצבעים הענקית ושופכת על השטיח, כמו תמיד, ליד ערימה של דפים. אני מרימה את העיניים, אמא עומדת מולי בעיניים פרועות ושיער מחושמל ובלי להניד עפעף מנחיתה עלי סטירה מצלצלת, מסתובבת וצועדת חזרה למיטה. אני מופתעת, נעלבת אבל די משוכנעת שאמא בכלל לא הייתה שם. עד שהיא קמה באמת אני כבר שוכחת בשבילה. 

אני צריכה לצאת ולהגיד שלום לחנן ולרז וגיורא ולא יכולה. אני נשענת על זווית הקיר בין המשרד של אבא לסלון. על הקיר הזה שברתי שתי אצבעות זעירות ברגליים, כי רצתי. הכאב הזה היה מתקבל בברכה עכשיו, רק לא לצאת ולהגיד להם שלום. 

לאמא לפעמים יש חוש צחוק מוזר. פעם כשקפצתי אליה למיטה לשלוף אותה משנת הצהריים היא העמידה פני מתה. נבהלתי נורא. היא מצידה, נורא צחקה ונישקה.  דווקא את זה לא שכחתי לה פשוט כי לא הצלחתי למצוא סיבה. גם צחוק נופל לפעמים לתוך סדק בקרח. אני כבר לא קופצת לאמא למיטה. אני יותר מידי גדולה, אבל עדיין אוהבת. 

אני חייבת לצאת. הם יושבים על החומה מחוץ לשער. הם צוחקים וזורקים חלוקי אבן לרוחק אבל מזווית העין מודדים אותי מתקרבת. אני מתיישבת לידם ומשליכה אבנים גם. אנחנו לא מדברים אבל גם האבנים עפות קרוב כאילו בחצי התורן. הם אף פעם לא ראו אותי בוכה ואני לא ראיתי אותם. אנחנו גם לא נראה. 

כואבת לי הבטן וכואב לי הלב וכואבות לי העיניים מרוב להתאפק. אני רוצה להישאר ושנגור כולנו ביחד. גיורא ורז ידוגו דגים, אני וחנן נעשה את כל היתר. אנחנו לא נריב כמו אמא ואבא. לא נשתוק כמו אמא ואבא. לא נראה טלוויזיה, רק נספר סיפורים. 

אמא קוראת לי והגיע זמן ללכת. ביי אני אומרת. ביי הם אומרים. אין מתנות, אין נשיקה על הלחי, אבל אפילו השיחים מסביבנו מכופפים מכאב. אנחנו נוסעים והם באופניים אחרינו. אין נפנופי ידיים, אין שריקות. אחרי היציאה מהעיר הם עוצרים ונותנים למכונית של אבא לקחת אותי. אני עם הגב לדרך ועם הפנים לחברים שלי שכבר לא רואים. כמה דמעות, לא יותר. לא יותר.