יום שישי בערב. סופ"ש של הבנות עם אביהן - ואני לוקחת אוויר.

לא קל.

אני חושבת שפעם ראשונה שאני כותבת דבר כזה, שלא קל לי. אני חושבת שלכל אמא חד הורית לא קל.

אבל כבר שתיתי אי אילו כוסות יין, אז עכשיו הכל קצת יותר קל. חוץ מהראש שהופך אט-אט לכבד יותר.

להיות אמא - הו, זה משהו שמתחיל ואף פעם לא נגמר. תשאלו את אמא שלכם, אם יש לכם המזל והיא אתכם. לי יש את המזל הזה. ולעיתים אני לא כל כך זוכרת להעריך את המזל הזה. כועסת עליה, על התגובות שלה - ושוכחת בחוסר רגישותי שהיא כבר לא צעירה כל כך, שאני שוכחת איזה מזל יש לי שיש לי את אמא שלי, איתי, ושהיא כל כך נהדרת. בעיקר בזכות העובדה שהיא פשוט אוהבת אותי כל כך, כמו שאני, עם כל המגרעות שלי. ולא חסר כאלה.

וגם אני אמא, לשלוש מתבגרות. ואלוהים עדי, כל אחת מהן זו משרה מלאה + שעות נוספות...

ולהיות אמא זה לדעת להבליג על כל העקיצות, הכעסים, ה"מכות" הניתחות - ולקחת אוויר, לנשום, לספור עד עשר ולפעמים עשרים (ולפעמים גם מאה לא מספיק), לחייך ולזכור שזה הצאצא שלך. ושמתחת לכל הקוצים יש נשמה שזקוקה לחיבוק, לנשיקה ולמילה טובה.

אז לא קל לי. לפעמים אפילו קשה מאוד - ואני צריכה ליישם את שאני אומרת אלף פעם לתלמידי - "עצרו לדקה או שתיים ביום, ותנשמו עמוק. מתוך מודעות, מתוך הערכה ליכולת המופלאה הזו שלנו לקחת אוויר, מתוך שאיפה לשאוף את כל היופי ולנשוף החוצה את כל מה שלא צריך". לא תמיד אני זוכרת את הדבר הנפלא הזה, ואולי אני צריכה להפוך לתלמידה של עצמי.

אז עכשיו - בטוב ליבי ביין אני הולכת לשיר.

בכל זאת, מחר אני צריכה לשיר בפני באי הכנס - ואני לא שרתי יותר מדי השבוע (שבועיים, שלושה יותר נכון), וצריך לראות מה מצב המיתרים...

אבל לא רק בגלל זה.

המוסיקה היא הדת שלי. המוסיקה היא זו הזורמת בתוך גופי והיא המזור בשעות הדכדוך והעילוי בשעות השמחה.

וביום שישי שקט שכזה, יפה שכזה - לשיר, זה הדבר היפה ביותר שאני יכולה להעלות בדעתי.

שבת שלום