אתמול והיום ציירנו לנו הרפתקאה.

בנינו לנו טירה על חוף הים, טירה מרופדת בבדים נעימים מבפנים וברוח מלוחה ורכה מבחוץ. טירה שלא זקוקה להגנות ומבצרים.

לקראת שקיעת השמש, צפינו בה שוקעת ודמיינו את כל האנשים שהיא מתעוררת אליהם כעת ומקיצה אותם אל יום חדש. דמיינו שיש להם יום בו הם באמת חדשים עבור עצמם, שהעולם חדש להם. כפי שהוא באמת. 

היה מרגיע להסתובב על החוף ולאסוף לנו דברים לטירה. אחרי כל ההכנות רק שכבנו לנו, לצד המדורה החמימה, חבוקים ומודים על הזכות שניתנה לנו. בבוקר, זכרנו שהיום הוא חדש גם לנו ואמרנו שלום וברכה זה לזו, מהתחלה. 

אחר-כך רחצנו במים, כביום היוולדנו, ורקדנו עם הגלים. והמים המתוקים שהבאנו, השלימו את היציאה מהמליחות.

לאוכל הטרי שחתכנו, היה טעם טעים במיוחד, כמו שתמיד כשליד הים או הבריכה. גם הרעב היה מתוק יותר.

בהרפתקאה, פגשנו אנשים חביבים, שהיו במהלך הרפתקאות משלהם ושטיילו ליד הטירה שלנו והזמנו אותם לאכול ולדבר איתנו. אחר-כך שיתפנו בדיוק באותה הרגשה הנדיבה, כמו היינו בדואים שמארחים בלב מדבר ושמחנו על הזכות. שוב. 

היה מלוח-מתוק.