חג שמח לכולם. מאה שנים עברו על התנועה הקיבוצית וכולנו נתכנסו לנו בדגניה ובאמצעי התקשורת כדי לחוג את המאורע. כולם היו שם: זקני התנועה, פרנסיה, היסטוריונים, פוליטיקאים, קיבוצניקים בעבר ובהווה, עסקני מפלגות, ושימון פרס איך לא..... גופת ה"קיבוץ", מטופחת וחנוטה, שוכבת לרגלינו ועכשיו זה זמן ההספדים. הוא בנה את המדינה.......הוא שמר על הגבולות...... הוא קלט עליה......בניו נשלחו תמיד אל הקו הראשון.......בעזרת השם (היום בכל קיבוץ יש בית כנסת) ה"קיבוץ" ימשיך לתרום למען העם והמדינה עוד מאה שנה........
הדשאים עוד שם וגם המפעלים, המבנים והשדות, הבריכה וחדר האוכל הסגור......רק הרעיון והנשמה פרחו להם והותירו מאחוריהם את הגופה החנוטה הזאת שעדיין נראית כחיה אך עדיין לא קיבלה הודעה רשמית על פטירתה.
בים המלל שממלא את החלל הקטן שמאכסן את התרבות הישראלית במדינת ישראל, מסתכמים להם חשבונות ישנים, זכרונות, סיכומים והספדים. אזכיר כאן את "אדמה משוגעת" של דרור שאול, את "שבעה" של אברהם בלבן, את ה"ביתה" של אסף ענברי וקצרה היריעה.
לכל קיבוץ וקיבוץ היה את הדי אן איי שלו וכל יצירה יכולה לשקף רק את המבט של כותבה על המקום המסוים שממנו הוא בא. לא דומה אפיקים לחולדה כמו שנאות מרדכי לא דומה לכיסופים.
את ה"מקונדו" שלי כבר לעולם לא אכתוב משום שאין ברשותי אפילו את קצה הציפורן של מראקס. סיפור קצר פה וסיפור קצר שם הם הניסיונות הפאטתיים שלי להתעמת עם זכרונות הקיבוץ והלינה המשותפת, תרומתי הצנועה בעיקר לעצמי.
לקראת הוצאתו לאור של הספר "כותבים קיבוץ-2 " (שם זמני) ניתבקשתי ע"י צביקה אלון , עורך הספר, לתת את רשותי להוספת הסיפורים "קונצ'רטו לכינור ומכות רצח" ואת הסיפור "גמאני" שנמצאים כאן במעמקי הבלוג. כמובן שהסכמתי, אגושק'ה (הכינוי לאגו המטומטם שלי) נורא רצה אז איך יכולתי לסרב.
לכבוד מאה שנות שיתוף קיבוצי אני מצרף לכאן את ההספד שלי,
ההספד של נגה
הסיפור הוא התשיעי מתוך סדרת המונולוגים אני כל כך שמח שהגעת.
ללא שום הקשר הגיוני אני מקדיש את השיר קורסיקה של I muvrini לחוולה'ה שלנו שלא אוהבת ג'אז ולא אוהבת רוק . אז הנה חווהל'ה, הכי בל קנטו שבעולם, קורסיקה. פתחו את הרמקולים.
שבת שלום וחג שמח
|