למי שלא חווה בעצמו - הרג, ומוות בכלליות לא דומים לשום דבר שראיתם בסרטים העלילתיים או אפילו בסרטים התיעודיים של נשיונל ג'יאוגרפיק. שם חותכים לכם את החלקים הלא אסתטים. האמת היא הרבה יותר מכוערת.  

 קחו אריות ולביאות, לדוגמא. בניגוד למה שמקובל לחשוב הם לא הורגים בזבנג וגמרנו. לרוב הם לא שוברים מפרקת או קורעים עורקים ראשיים. הם פוצעים את הטרף שנחלש מהדימום ואז מתחילה העבודה האמיתית שלהם. החנק. חסימת דרכי הנשימה. לרוב הרג כזה מבוצע ביונק גדול וכבד מהם פי 2, 3 ולעיתים יותר. זו עבודה פיסית קשה. לוקח המון אנרגיה וזמן לגרום ליצור חזק למות מחנק.  

המוות, בדרך כלל מתחיל בעיניים. תדמיינו את זה. הלבבות מפמפמים אדרנלין, כל הצדדים פצועים השרירים צורחים מכאב. כל זה לא משתווה לקושי הפסיכולוגי שנדרש להרג. הרג ממוצע של יונק ששוקל חצי טון לוקח ללהקת אריות (אוקיי, גם לביאות) שש שעות לפחות. וכל הזמן הזה ההורג והנהרג מסתכלים אחד לשני בעיניים. זה לא אסתטי. זה ארוך ומייסר. בהרבה מקרים נצחון פסיכולוגי מאפשר לטרף להשתחרר ולחמוק. לעיתים אפילו לשרוד. תדמיינו את הסטייט אוף מיינד שכל אחד נמצא בו. את האינטימיות המיוחדת שבין טורף לנטרף. את הרצון של הבאפלו לחזור לגורים שלא ישרדו לבד בסרנגטי ושל הלביאה לדאוג לכפיר שלה לאוכל. וכל הזמן הזה הפיות של שניהם עוסקים בסוג של התעלסות -  בהרבה מקרים החנק נעשה על ידי חסימה ישירה של דרכי הנשימה של הנטרף ואפשר לראות את הפה של הלביאה צמוד כנגד האף והפה של הזברה, או באפלו. בניגוד למקובל לחשוב, דווקא החוסן הפסיכולוגי של הצייד להתמודד עם הפעולה הנוראית הזאת (כן, גם בשביל חיות פרא) הוא הגורם המשמעותי ביותר ליכולת השרידה שלו ולא השרירים הקצת יותר או פחות מפותחים או הניבים היותר חדים וארוכים.  היכולת להתמיד ולגרום את הסבל המשותף, הארוך והמייגע שפעולת ההרג גורמת היא המהות האמיתית של הצייד, של הטורף.

 ואל תחשבו שהזברות כל כך תמימות. בתצפיות שנערכו נראו זברות רומסות בכוונה גורי אריות שנתגלו על ידם באקראי במקום מסתורם. 

זה לא כל כך שונה אצל בני אדם. נכון שלירות למישהו בראש מקצר הליכים. אבל תנסו לחנוק מישהו. או אפילו להכות אותו למוות. זה כבר הרבה יותר מתקרב להרג בטבע. לא כל אחד בנוי לזה. 

 ואם אף פעם לא ניסיתם תיזכרו איך זה לזרוק מישהי. או מישהו. ולא כמו נקניקים באס אמ אס קצר אלא בשיחה ארוכה עם קשר עין. להרוג אותו קצת. טיפה. ככה מבפנים. בלי טרגדיה. בלי דם. אבל עדיין משהו פצפון מת לו שם. ולהתמיד גם כשהוא על הרצפה, מתנגד ובועט. להתפלש בכאב ובסבל. להכאיב לייצור חי שיש לכם זיקה אינטימית אליו. אפילו זה לא היה כל כך קל לכם נכון?  

אז אתם מתפלאים שאריות משתייכים לזן נכחד?