במשך ששה חודשים הוא שהה בבית החולים. קם בבוקר ,מסתובב ללא מעש.בשעות היעודות ניגשים לדלפק כמו עדר ,עם מבטים בוהים וריקים .שם מקבלים בצלוחית קטנה את התרופות שמשנות להם את האישיות .משמינות .מעייפות.מרדימות .חוסר תקווה ,מבט פנימה ,אין עתיד.הצוות פאסיבי לחלוטין. כמו ברור לו שהעדר הזה של הנשים והגברים במחלקה ,נשארים פה לנצח.אין להם מזור. מתיחסים אליהם כמו אל גורי כלבים שברור שגם אם יגדלו צריך הנחיה ברורה מה לעשות .
ללא אישיות עצמאית .
דאגתי שיבואו לבקר אותו יום יום .משמרות של ביקורים .הוא חזר בתשובה , והרב של הכולל דאג שיבואו לבקר אותו וללמוד איתו תורה - כל יום .
לקחנו אותו לבתי קפה באזור .ישבנו ודיברנו . לאט לאט הרגשתי שהתודעה שלו נפתחת .הוא קיבל את מצבו .הוא מבין שהוא חולה .זה מעציב אותו מאוד .אך הדת נותנת לו חיזוקים .כי אסור לערער על קביעות האלוהים ,והוא הרי קבע שאני חולה .ואלוהים עושה רק טוב ,ויש לו מטרות .
בירכתי את הדוגמטיות הדתית .בפעם ראשונה בחיי . הבנתי מה מניע אנשים אל הדת .עד כמה האמונה יכולה לחזק את המעורער.ליצב את המט לנפול .
הפחד מפני אנשים .המבטים המבוהלים כשפנו אליו .חוסר יכולת להתבטא ,המסך האוטם את מבטו . ניסיתי לא לתת לו תחושה שאני מרחמת עליו .כל שביב של יוזמה מצידו, כל ניצוץ תקווה בעיניו הועצם מיד על ידי למימדים מוחשיים כדי להסית את מחשבותיו לעתיד .
לאחר שלושה חודשים הוא ביקש לשחק טניס .מיד התגיסו כל השחקנים מבין החברים שלי ,אחיו , אביו , מחבטים ,כדורים , והתיצבו אל הדגל .
בהתחלה המשחק היה מהוסס.הוא התעייף מיד .לאט לאט ראינו הבזקים של הספורטאי שהיה פעם .פתאום זינוק לכדור ,ריצה מהירה על המגרש .
כל שביב של חזרה לשפיות גרמה לי לבכות מאושר .
ואז פתאום לאחר 5 חודשי אשפוז הוא יזם שיחה אלי .פעם ראשונה לאחר 9 חודשי מחלה .כמו לידה מחדש .
שלום אמא . שלום בני האהוב .היום אני מרגיש יותר טוב .נפלא .בבית החולים מדברים על שחרור .
הם רוצים לשחרר אותי בשבוע הבא הביתה .
השתתקתי .אימת השחרור האחרון וההתדרדרות מול עיני .מצד שני שמחתי לקחת אותו הביתה .
למחרת התיצבתי בבית החולים .
נפתחה גזרת מלחמה חדשה .
|