ליום הולדת שמונים הזמנו את כל חבריו שעדיין בחיים מהפלמ"ח אבא היה מפורצי הדרך לירושלים האגדה מספרת שבמו ידיו חיסל כיתה של צלפים שזינבה במשוריינים שניסו לעלות דרך שער הגיא לירושלים.
האמת שאבא היה די מוזר מצד אחד בן 18 היה כשסיים את לימודיו ועלה לישראל מאנגליה לבדו, נלחם במלחמת השחרור ועם סיום המלחמה סירב לאחוז יותר בנשק ולהלחם והפך בין לילה לפציפיסט. אף אחד לא ידע מדוע. הוא אמר לנו שהילדות נגמרת כשחבר שלך נהרג לידך במלחמה, רק אז אתה מתחיל להעריך את קדושת החיים.
אבא לא סיפר לנו על ילדותו ועל החיים שלו לפני שעלה לארץ אבל אחרי שמסיבת יום הולדתו הסתיימה אסף אבא אותנו לחדר שהכין . מסביב לשולחן ישבו אחי הצעיר אוריאל, עם אשתו, אחותי נעמה עם בעלה השני, אימא שלי, אני ואשתי והמתנו בצפייה לסיפור.
אבא לקח את הזמן נראה היה שהוא קצת נסער הוא נשם נשימה עמוקה והתחיל לדבר: בגיל 14 הייתי ילד קטן וצנום והילדים בבית הספר נהגו להתעלל בי גם בגלל שהייתי היהודי היחידי בבית הספר. יום אחד כשחזרתי הביתה חיכו לי באחת הסמטאות חמישה נערים מהכיתות הגבוהות, עם מקלות ושנאה בעיניים. הייתי בטוח שהם הולכים להרגו אותי עד שהיגיע סמיר והציל את חיי. הוא פנה לגדול שבחבורה הוציא אקדח ושאל אותו בשקט אם הוא רוצה לצלוע כל החיים כי את הכדור הראשון הוא ישחיל לו בברך והתחיל לספור עד שלוש, בשתיים הם כבר לא היו שם.
הפכנו לחברים בלב ובנפש, יחד למדנו לבחינות, יצאנו לטיולים יחד, סמיר ידע עלי הכול וגם אני עליו. בהפסקות הינו תמיד יחד וישבנו בכיתה אחד ליד השני. עם סיום הלימודים תכננו לפתוח עסק ביחד בפלסטינה, סמיר חזר לארץ ואני שכנעתי את הורי לשלוח אותי באוניה לקרובי משפחתי בתל אביב.
כשהגעתי לארץ פרצה מלחמת השחרור, התגייסתי להגנה כדי להלחם על המדינה שזה עתה הוקמה וגם כדי לברר מה קרה לסמיר. התברר שעם כיבוש חיפה משפחתו עזבה את ביתה בפקודת המופתי מבירות ועקבותיו ועקבות משפחתו נעלמו.
בחודש אפריל 1948 נלחמתי במסגרת מבצע נחשון. ניסינו להעלות שירה של כוחותינו לירושלים, הערבים צלפו עלינו מלמעלה ולא אפשרו לנו לנוע. החלטתי לאגף אותם להגיע מאחוריהם ולשתק אותם. יצאנו שלושה לוחמים בלילה כדי להגיע לעמדותיהם עם אור ראשון. את הקילומטר האחרון עשינו בזחילה כשהגענו 150 מטרים מהעמדות שלהם ראינו בתוך שוחה שלושה קצוות של סיגריות שבערו. יוסי שהיה מימיני לקח עליו את הימני, אני החלטתי לקחת את האמצעי, ואורי את השמאלי.
לא הרגתי אדם מימי, והקרבה אל האדם שעמדתי להרוג גרמה בי לפרץ של אדרנלין שלמרות צינת הלילה של חודש אפריל הזעתי כמו בסאונה.
בחמש השמיים האפירו, ובחמש ורבע הסתערנו, שמעתי את יוסי דורך את הסטן תוך כדי ריצה, הרמתי את הלי אנפילד וכיוונתי אותו אל הדמות המוכרת שהתרוממה והסתובבה לעברי, לחצתי על ההדק וראיתי את ההפתעה העצומה כשהכיר אותי ואת ההבנה וההשלמה שהוא הולך למות על פניו ובו זמנית את הפטריה האדומה הצומחת במרכז החזה שלו ומטיחה אותו חזרה אל תוך השוחה, כל גופי החל לרעוד, הרובה נפל מידי, כשהתובנה חלחלה אט אט להכרתי...... הרגתי את סמיר.
לא אמרתי דבר לחברי, שלא הבינו מדוע אני בוכה, לקחתי את כל המסמכים שמצאתי בכיסיו, למדתי שמשפחתו חיה בבית לחם, שיש לו אישה בהריון והחלטתי שמאותו היום אני אטפל במשפחתו של סמיר עד יום מותי.......... |