יום חמישי הלכתי לעקור 2 שיני בינה..
יותר נכון, שן אחת אך להצעתו של רופא השיניים הסכמתי לעקור את שתי שיני הבינה עליונה ותחתונה וזאת כדי לא לחוות פעמים את אותו כאב...

בקצב הזה בהחלט אוכל לשיר, "עשר אצבעות לי יש, כל דבר יודעות הן..." ועשר שיניים לי בפה, אך לא כל מזון לועסות הן...

שן הבינה העליונה יצאה בקלות, אך שן הבינה התחתונה באותו הצד, הייתה ממש סרבנית פינוי. מדובר בשן שעברה טיפול שורש בעברה וכעת קשה היתה מנשוא המשימה לעקור אותה מהשורש...

בליבי אפילו שמעתי אותה שרה: "לא לא לא תנצחו אותי, לא מנצחים אותי כל כך מהר..." או "אלף איזמלים לא יצליחו לעקור אותי..."

הרופא ניסה כלי אחר כלי, הוסיף לשייף ושוב ניסה לשלוף אותה... בדמיוני כבר העליתי את הסייעת אוחזת במותניו של רופא השיניים ויחדיו מושכים הם:
"משוך בגזר, משוך בגזר, אין כמוהו גזר, משוך ימינה, משוך קצת שמאלה, ולא זז הגזר..."

כאשר כלו כל הקיצים, וחתיכונת קטנה אחרונה של אותה השן הסרבנית סירבה לעקור נטוע, נאלץ הוא לעבור לעקירה כירורגית... אני ממש התחננתי בתוכי, "גזר, צא כבר!!!"

אפילו שמעתי אותה בתוכי עונה: "אני לא גזר, אני שן בינה!"

הוא החל בתפירה והסייעת יצאה להביא משהו מחדר אחר...אך אבוי כשחזרה, סירבה הדלת להיפתח...

אני עם החוט ששזור בחניכיי..והוא מושך בדלת...תהיתי לעצמי מה לכל הרוחות קורה פה? מנסה בכוחותיי האחרונים לשמור על קור רוח...

עד מהרה הסייעת הזעיקה עזרה ולבסוף הדלת נפרצה, המקום נתפר ואני נשלחתי עם פדיגזה והוראות לאחר העקירה, כמעט כלעומת שבאתי... כמעט...


אחר קרוב לשעה הוצאתי את הפדיגזה מפי ושמתי לב שאני עדיין בולע רוק מהול בדם...
בתום שעתיים חזרתי למרפאה, וביקשתי בדיקה נוספת, ורופא אחר שהיה במקום, בדק התרשם שאין מדובר בדימום בלתי שגרתי ונתן לי לגרגר במקום תרופה שללא ספק תרמה לעצירת הדימום ולהקלת מה..

מה הייתי עושה ללא עידודו של הרופא שטיפל בי באופן מסור ורגיש ואף לא חסך ממני את חיוכיו...כאשר בסופו של הטיפול הביע את תקוותו שהמקרה הזה לא יהווה לי טראומה...
אני חייכתי ולעצמי אמרתי, בסה"כ זה קורה במשפחות הכי טובות...