וגם אם לרגע השמש מנצנצת מאחורי גבי והשתקפות צילי מודיעה על היותי כאן איתך, אל תשלה את עצמך. זה אתה שלא רצית את תשוקתי סביבך. אתה שלא ראית את התפרצותי הגועשת החוצה בצחוק ויופי לעולמי עד. וכעת, זה רק נדמה לך, שמילה ועוד מילה ועוד מילה שלי, תרווה את צימאון רצונך בבדידות יחסית. החיים הם הרבה יותר מאשר שתי אצבעות על מקלדת, אתה יודע.... אתמול לעת ליל ירדתי לגן הציבורי. הוא עדיין שעט את עקבות הילדים ששיחקו שם. האור המתנדנד בגלל הרוח, הטיל עלי צללי ערבה בוכיה. במקום נדנדה, החלטתי לשבת סמוך לעץ, להריח אדמה מעורבבת בחלזונות עושים אהבה. ידעת? החלזון הוא דו מיני...את האמת, גם אנחנו. ואם כך..לא נותר לי אלא, לנהל דו שיח בין הזכרי שבי, לנקבי שבי. כך, קצת לנוח..מכל התאווה שלא ממש מומשה, כי לא ממש רצית, כי לא ממש ידעת...מה, אתה, רוצה. פשוט לךְ. אבל, אתן לךֳ צידה לדרך. רק תזכורת לְמָה שיש בך ולא ראית: רוך והקשבה ודאגה כמעט מתנצלת וראיית העולם בעידון כה רב. אולי זה יעזור לך עם ההיסוס והלבטים והפחד מלחיות ועם הערך העצמי הנמוך והמחשבה שאין בך מה להעניק כי נפגעת. אז מה, כולנו נפגעים. מתי שהוא... אם לא נקום...ישארו האחרים שהיו מיועדים להאהב על ידנו...מונחים על מדף ללא תכלית. |