עצמון נולד באיזה פרבר קרוב לתל-אביב. ההמלטה שלו הייתה ארוכה וקשה. אמא של עצמון נפטרה מייד בתום הלידה עקב סיבוכים, כוחה אינו עמד לה והכאב היה גדול מנשוא. עצמון לא נולד לבד, הוא נולד עם עוד שני אחים ואחות. על אבא של עצמון, רומח, הוטל כעת לגדל את כל צאצאיו בעצמו.

השנים חלפו, ורומח, בתור אבי המשפחה גידל את כולם (כמעט) לתפארת. אחות של עצמון פנתה ללימודי רפואה, סיימה בהצטיינות יתרה, התחתנה והיום חייה באושר עם בעלה ועוד שני צאצאים חמודים באיזה מושב בצפון. אח אחד של עצמון טס ללמוד הנדסת מלונות באיזה קולג` בארה"ב. והאח השני חתם קבע ומשרת בתור מפקד יחידת הסמים של יחידת ההרחה המיוחדת של רשות שדות התעופה.

עצמון שלנו גם כן גדל והתפתח עם השנים, למעשה הוא הפך לאחד הכלבים היפים בדורו. הוא היה רועה בלגי גזעי, עם תעודות. היה שרירי כזה, תמיד בכושר מעולה, תמיד היה מנצח בכל התחרויות השוות של הכלבים, ואפילו פעם לקח את האליפות בתחרות "הכלב העולמי" שנערכה בשוויץ.

עצמון זכה בחוזה שמן בתור דוגמן הבית של אחת מחברות המזון לכלבים המובילות - "סימפלי דוג". הוא עשה טונות של כסף, קנה דופלקס מפואר באיזו שכונת יוקרה, יגואר עם ריפודי עור, יאכטה מפוארת, ומסוק פרטי שגם יודע לנחות במים. לא היה לו מושג איך לבזבז את כל הכסף שלו. ומהר מאוד נהפך לסלב של הכלבים. הוא תמיד היה מוזמן למסיבות הכי שוות, יצא עם הכלבות הרווקות הכי זוהרות. עד מהרה סיגל לעצמו עצמון חיי הוד והדר כיאה לכלב במעמדו.

אבא של עצמון, לא אהב את העיסוק הזה של בנו. הוא העדיף לראות אותו פונה לאקדמיה, מתחתן ומקים משפחה כמו אחיו. כמה שהוא ניסה לדבר אל ליבו, עצמון אף פעם לא הקשיב. הוא היה גאוותן וראוותן. לא היה אכפת לו מאף אחד אלא מעצמו. אבא של עצמון נפטר לבסוף מזקנה, אבל לא בשיבה טובה.

עצמון לא טרח אפילו להגיע ללוויה, הוא בדיוק היה בעיצומו של קמפיין חשוב באיזו עיירת קיץ בריביירה, הוא שלח מברק תנחומים וזהו. גם עם אחיו, איך לא, הוא ניתק את הקשר, והדבר היחידי שעניין אותו בעצם - היו החיים הטובים. מבחוץ כולם קינאו בעצמון, יפה כזה, מוצלח, כל הכלבות עמדו בתור בכדי להעביר איתו איזה לילה, ואולי גם לזכות באהבתו. עצמון בשלו, חשב רק על הכסף שהוא מרוויח ועל זה שהוא עתיד להרוויח ברבות הימים.

הוא היה מסתובב לו ככה בשכונה, כל הכלבים מקרקרים סביבו בהערצה עיוורת. פה ושם היה מחלק חתימות, זורק חיוכים, הפפאראצי, הזוהר, הפרווה המבריקה, ההזמנות לכל מועדון כלבים שנפתח, החברים, הבילויים, עצמון שלנו חשב שהעולם כבר אצלו בכיס. הוא אפילו התחיל לתכנן לעצמו את הפרישה המוקדמת, ותאמינו או לא, הוא גם חשב לרוץ לפוליטיקה עם עוד כמה כלבים, כי כבר כולם בעצם בכיס שלו, לא?

לעצמון הייתה רק מגרעה אחת. הוא היה אלרגי לחתולים. לא היה לו כלום נגד החברים שעושים מיאו כל היום. אבל ברגע שהיה משתתף באיזו מסיבת עיתונאים עם כמה מהם, או שאיזה חתול היה עוצר לידו ברמזור, או נגיד גם שהשליח של הפיצה היה חתול, הוא היה חוטף התקף אלרגיה מטורף. הזנב שלו היה הופך מושפל, האף השחור שלו היה נהפך ליבש ולבן, והפרווה היפה שלו, הפרווה שלו הייתה הופכת כמתקשה ועוקצנית, והוא עצמו היה נהפך משותק.

באיזה בוקר אביבי, עצמון שלנו חטף כזה התקף. מאמן הכושר האישי שלו התפטר, ובמקומו הגיע איזה חתול בריון כזה יוצא סיירת זבל. קראו לו מוריס, הוא היה שרירן כזה אתלט מלא בפרווה. הוא היה מורח ג`ל לפרווה מיוחד לחתולים. עצמון השתגע. עצמון חטף את ההתקף של החיים שלו מהמוריס הבן זונה הזה. הוא נמחק במקום.

חודשיים כל האחיות בבית החולים בכו על עצמון שלנו. הפרווה נשרה כמעט כליל, השרירים הפכו לשומן, הציפורניים הצהיבו, הפנים דהויות, האזניים מופשלות. עצמון בין רגע הפך מסמל סקס מפואר לכלב גיריאטרי. זה היה הסוף עבור עצמון שלנו.

הסוכן האישי שלו התפטר, את עצמון החליף איזה לברדור צעיר בתור דוגמן הבית של "סימפלי דוג". לעצמון נגמר כל הכסף בעקבות אותם טיפולים. הוא ירד מכל נכסיו ושכר איזו עליית גג בדרום העיר, ביחד עם כל הכלבים הסינים והפינצ`רים המסריחים האלה שהוא אף פעם לא סבל. כל ה"חברים" שלו כבר מזמן שכחו אותו. אוי עצמון מה נהיה ממך?

עצמון כבר זקן, יש לו משקפיים. הוא הולך שפוף כזה. מדי פעם מתקשר איזה עיתונאי ומבקש לעשות כתבה על האגדה שהתרסקה. עצמון טורק את הטלפון, מגיף את כל התריסים בבית ומיילל. אין לו כבר כוח לעצמון שלנו. הוא מרוסק מבפנים, לבד ומחכה רק לדבר אחד. למוות - שיגאל אותו מהגהינום אותו הוא חי.

בבוקרו של יום שישי אחד, עצמון הלך למכולת לקנות לעצמו קצת מצרכים לשבת. הוא כבר בקושי רואה משהו. הוא פינטז בדרך שאולי איזה כלב מהקצבייה יזרוק לו איזה פרוסת נקניק. ואולי כדי שמישהו יראה אותו, הוא חצה את הכביש במעין סוג של הפגנתיות. הוא לא ממש הסתכל יותר מדי טוב כשחצה, ומשאית שדהרה שם בכביש, דרסה את עצמון שלנו. הוא נהרג במקום. נהג המשאית לימים התברר להיות אח של אותו מוריס החתול. "עוד איזה כלב אידיוט" הוא סינן לעצמו, לקח עוד שאחטה מהסיגרייה שלו, והמשיך לנהוג את המשאית כאילו כלום.

אח של מוריס יצא מזה בסוף בעסקת טיעון. צחוק הגורל כך יסתבר לימים, היה שהוא היה נהג בצי המשאיות של חברת המזון המובילה לחתולים. אצל הפתולוג שם במכון, בשעת לילה מאוחרת ועם הפיצות שכולם פרקו שם. שמו לעצמון תג על הזנב - "ת.דרכים" הפתולוג אמר שהוא חושב שהכלב הזה היה מפורסם פעם, אבל הוא לא ממש בטוח. "עוד איזה מישהו שגמר לא טוב" הוא מילמל שם לצוות הפתולוגי.

הפתולוג ליקק לעצמו את הפנים מהרוטב של הפיצה, זרק את הקרטון של הפיצה לפח. לבש את המעיל, לקח את המפתחות של האוטו, כיבה את האור ופנה לשער היציאה של המכון. בדרכו החוצה פגש את החברה מהקבורה שהעמיסו גופות לקבורה ליום המחרת. "יש לי שם עוד אחד בפנים, תנקו לי אותו ותשטפו עם נוזל חיטוי בסדר?" "אין בעייה בוס", הם השיבו. הפתולוג הנהן ונסע הביתה לראות עוד פרק של `הכלבים והאמיצים`.

עמית