הכול החל בקריאה שגרתית, שנזרקה לעברי מחדרה של מנהלת משרד ר.את ל. עורכי דין: "גיל! אתה פנוי ב-7.7? יש לנו שימוע ב'השלום' פתח תקווה!" . ואז זה הלם בי לפתע כמכת ברק. בטני התכווצה, והאוויר אזל מריאותיי בבת אחת. ב-7.7 אהיה בן 40 ועדיין רווק! ראשי צנח בחבטה על השולחן. לא יכולתי לנשום.

"גיייייייל! אתה חירש? תענה לי תיכף ומיד!", צווחה איתנה מהחדר השני, ולאחר רגע מילאה דמותה האימתנית את המפתן: 180 ס"מ גובה, חזה תותחי באותו היקף בערך, וקול נוקב קירות בעוצמתו:"גייייייייל!".

"אני לא מרגיש טוב", מלמלתי בקול רפה. "אפשר לקבל כוס מים?". "בוודאי!", נשמעה התשובה בקול מתוק מדבש, וכוס מי קרח רוקנה מיד על פניי וצווארי , ולא בעדינות יתרה. אחרי הכול, 3 שנים של מגורים ביחד הפכו את בת זוגי לחיים ולעבודה ליצור אטום וקהה רגשות. ועם יצור זה החלטתי הרגע להתחתן. לא השתגעתי להגיע לגיל 40 ולספוג מבטי חמלה על רווקותי האומללה. לא עוד! לי זה לא יקרה!

על הצעת הנישואין שלי עבדתי יומיים. התלבטתי בין "נו, יאללה, מספיק חיכינו, בואי נתחתן", לבין "בא לך לשים טבעת נישואין על האצבע?". בסוף כדי לא להישמע רגשני מדי, הלכתי על "מה את עושה ב-6.6?", אחרי שבדקתי את היומן וראיתי שאין לנו שום פעילות חריגה. "פנויה לגמרי, למה? אל תגיד לי שרבינוביץ’ החליט לפנות פתאום לבג"ץ!", באה התשובה המבוהלת. "אז אם אנחנו פנויים, איכפת לך להתחתן אתי?", הפגזתי. פניה המסמיקים מתדהמה ועונג היו מראה מלבב בהחלט.

לא בזבזתי זמן, והתקשרתי מיד לכל מכריי , חבריי וידוענים הנמצאים בקשרי עבודה אתי. "נא לעכב את כל נסיעותיכם לחו"ל בקיץ זה!", הודעתי בתקיפות. "אני מתחתן עוד חודשיים". לאיש לא היה ספק מי הכלה בת המזל. הלשונות הרעות ניסו לנחש אם החיפזון מקורו בהריון, או בלחץ משפחתי, שלאחרונה הלך וגבר, אך אני מילאתי את פי מים.

גם הכלה לא תרמה מצדה שום מידע, אולי משום שלא היה לה מושג מדוע כל הפצרותיה בעבר נענו בסירוב מוחלט, וברגע שהחליטה להרים ידיים, התמלאה משאלתה להפוך מהעלמה איתנה פלדות לגברת איתנה רוך-לב.עדיין נותרה לי המשימה המאוסה לספר להורים. מאוסה, כי הרי ברור לי , שתיכף אעמוד בחקירת שתי וערב, ביום ובערב,למה, כמה, מתי, איך, ואיך זה יכול להיות. לאחר מכן ברור לי שלא אוכל להחליט אפילו על צבע השרוכים בנעליי המלצרים. כן, כאלה הם הוריי, פריקים של שליטה.

דבר ראשון הם פסלו על הסף את חלומי להתחתן במערה הכחולה בקפרי. אחר פסלו בזה אחר זה רעיונות נשגבים כמו נישואי קפריסין כולל שלושה לילות הימורים בקזינו, נישואין על קרקעית האוקיינוס האטלנטי בציוד צלילה מלא, ונישואין בכדור פורח. מה שנשאר היה אולם בשם "גן העדן הירוק", או "גן הירק המעודן", ליד נתניה, או נהרייה, משהו שנגמר ב"ה", וממוקם מאוד נידח. תזמורת, 500 אורחים. הכול כמו חתונה רגילה. גועל נפש!

ואז, כשניערתי את כל הנודניקים ממני, והלכתי לבחור לי בגדי חתן בחנות הכי מפוארת בעיר, ראיתי אותה. יותר נכון את כתפיה. הן רטטו מבכי. היא עמדה בפינת החנות ליד חליפת חתן מרהיבה תוצרת איטליה, והתייפחה בחשאי. היא הייתה די נמוכה, בעלת גזרה דקיקה , שיער שטני אסוף בקוקו , מגלה צוואר צחור ושרשרת זהב עם תליון בנאלי בצורת לב. התאהבתי בה ממבט ראשון, כבר מהגב.

היא עמדה להתחתן היום, סיפרה, כששתי עיני השקד החומות שלה רטובות מדמעות. אך היא תפסה אותו עם חברתה הטובה ביותר שבוע לפני החתונה. הם אפילו לא ניסו להצטדק. זאת החליפה שעמד לקנות לחופה שלהם, וכעת, בדיוק היום, הוא לובש את אותה חליפה בדיוק, אבל לנישואיו עם חברתה. בסרטים יש לאביר תמיד ממחטה צחורה מוכנה בכיסו, אבל לי לא היה אפילו טישו להציע לה, אז הצעתי לה קפה בקונדיטוריה ממול.

שם, כשאני טורף עוגת מוס שוקולד באיכות מעולה, והיא מותירה את עוגת הגבינה שלה שלמה על הצלחת, סיפרתי לה שאני מתחתן עוד חודשיים, אבל זה סתם. "אלה נישואי נוחות", הסברתי. "היא פשוט מנהלת לי את המשרד ואת החיים כבר 3 שנים, אז כמה אפשר למשוך את זה....". התקרבתי אליה ואחזתי בידה . היה לה ריח משכר של לילך בפריחתו. "אני חושב שאבטל את החתונה", לחשתי. "הרגע תפסתי שאני מאוהב באישה אחרת...".

לילך, ואין להתפלא על שזהו שמה ההולם אותה כל כך, די נדהמה מהווידוי שלי. "השתגעת לגמרי!", נזפה בי מזועזעת עד עמקי נשמתה. "הכרנו לפני 10 דקות בדיוק!". "גם דקה הייתה מספיקה לי!", הכרזתי, שלם עם עצמי לחלוטין, ומאושר עד אין קץ. הידד, אני מאוהב! סוף סוף זה קרה גם לי!

השבועיים הבאים היו פשוט גן עדן. תוך שאני מתכנן באיטיות, בזהירות ובדקדקנות מה בדיוק אגיד לכלת הפלדה שלי, הבוחרת שושבינות ובודקת סידורי פרחים בחוסר ידיעה מוחלט, נפגשתי בחשאי מדי יום עם לילך. היא לא הסכימה, כמובן, אבל אני עטפתי זאת באיצטלה משפטית. "אני חייב להסביר לך, שאת יכולה לתבוע את המנוול הזה שלך, על הפרת הבטחת נישואין. את יכולה לקבל אפילו מיליון שקל פיצויים על עוגמת נפש!", כך דיברתי, נאמתי, נימקתי, מתבונן בעיני השקד הנפלאות שלה, הפעורות לרווחה בהשתאות, סופג את ריח הלילך שלה מלוא נחיריי, ומזמין לה עוד עוגת גבינה שנותרה שלמה בצלחת.

בערבים הקשבתי לאיתנה, שפרשה לפניי פרסומות לירח דבש בטהיטי,בקריביים,באלסקה...והנהנתי בראשי אדיש לחלוטין, יודע שתיכף הכול יתפוגג כעשן, רק אלטש סופית את נאום הפרידה שלי. איתנה לא חשדה במאום. במשרד ריחפה מחדר לחדר, לחייה פורחות כשושנים, וקולה הנוקב בדרך כלל, התרונן בשירה רכה ומתוקה, כאילו אין משרד ואין עבודה. הלו, זה משרד עורכי דין או תוכנית "כוכב נולד"? כל רגע הייתה נכנסת לחדרי, מצמידה את חזה השופע אליי, לוחשת לי מילות אהבה באוזן, מגישה לי קפה מוקצף כמו שאני אוהב. אישה אידיאלית, אין מה לדבר. רק שאני , מה לעשות, מאוהב באישה אחרת.

שיננתי את הנאום שלי יום יום. מחקתי ותיקנתי , ליטשתי ושכללתי את הטיעונים. המרצה שלי למשפטים היה מתגאה בי! הכול היה מוכן להפקה הגדולה. באותו יום חמקתי מהמשרד מוקדם מהרגיל הביתה, וצלצלתי לאיתנה בקול בוכים שתגיע דחוף, כי אני חושב שיש לי אפנדיציט. הכרתי אותה היטב. מבחוץ – פלדה מחוספסת, אך מבפנים – טובת לב כמלאך. היה ברור לי שהיא תגיע במהירות הבזק. די התפלאתי כשפעמון הדלת צלצל. מה קרה, שכחה את המפתח? אך בפתח עמדה לילך בחיוך ביישני.

אמרו לה במשרד שאני בבית, והיא הייתה חייבת לדבר אתי. אין לי מה לדאוג, איתנה לא הייתה שם. נו, ברור! הלא היא בדרך לכאן, הזדעזעתי. "אני לא מרגיש טוב. אפשר לדחות את זה?, שאלתי. אבל לילך לא רצתה ללכת בלי לדבר אתי. בלית ברירה הושבתי אותה, וזירזתי אותה לדבר כבר. זה לא היה קל, אבל בסוף זה יצא. היא באמת מודה לי מאוד על התמיכה, אבל אין לה צורך בי יותר. היא כבר התאוששה, לבה הפצוע נרפא, ו...הכי חשוב, היא התאהבה בגבר נפלא, גבר שהיא מתכוונת לבלות אתו את שארית חייה. גבר שאין כמוהו בעולם. קוראים לו אריק....

התבוננתי בעיני השקד שלה. הן היו קרות ומרוחקות. היא לחצה את ידי, "ושוב תודה לך על הכול!", אמרה, וצליל קולה כמי קרח. הדלת נסגרה מאחוריה. וגם מאחורי תקוותיי. אהבה זה כואב, אומרים כולם. עכשיו ראיתי עד כמה. לא הספקתי להרהר בתגליתי הכבירה, כשהדלת נפתחה במפתח, ובפתח, פניה מודאגות ומבוהלות, עמדה איתנה.

"סגרתי את המשרד ומיהרתי הנה. בדרך הזמנתי לך אמבולנס וביטלתי את כל הפגישות שלך. איך אתה מרגיש? אתה חיוור כמו קיר!", ובדברה רכנה מעליי, ליטפה את מצחי, ועיניה האפורות כפלדה היו רכות וחמות. הרגשתי גוש תקוע בגרוני. אחר חלחלה רטיבות מוזרה לעיניי. "אתה בוכה מכאבים? אל תדאג, אני כאן, הכול יהיה בסדר!", ניחמה אותי בקול...אוהב? כן, אוהב, זאת המילה. "אוהב!", פלטתי מבלי משים. איתנה הצטחקה. "אוהב? אותי? בטוח?", קנטרה אותי. "אולי כי אתה גוסס?". חייכתי גם אני. "מבטיח לך שעד החתונה אבריא לגמרי!". ומעולם לא הרגשתי שלם כל כך כשאמרתי את זה.