נתחיל בטוב. לא סתם טוב- מדהים. הילדה זוחלת גחון! באופן רשמי, מלא וברור, הילדה שלי זוחלת גחון וזה נראה כמו שיר. משהו קלאסי כזה, שמרומם את הנפש לגבהים אחרים וכל שנותר הוא להתנפח מגאווה וסיפוק ולהרים אותה גבוה גבוה כשהיא מגיעה עד אליי מנקודה שונה לגמרי בחדר ולתת לה נשיקה ענקית ורטובה. מלאך.

כל כך הרבה חיכינו לרגע הזה של תחילת הזחילה, לא יכולנו כבר להכיל את הציפייה והנה עכשיו סוף סוף נפתח בפניה עולם חדש של עצמאות ושליטה ויכולת בחירה. אם חושבים על זה, הטווח של זחילת גחון "בספר" הוא עד עשרה חודשים, אז עם כל הבעיות שלנו ואחרי הכל אנחנו בסה"כ באיחור של 4.5 חודשים שזה לא כל כך נורא.

אז אני גאה. קודם כל בה ואח"כ בבעלי, בהורים, באחים ובחברים שלנו שנתנו ונותנים לנו תמיכה נפשית לאורך כל הדרך, באמא שלי במיוחד, שלעולם לא מאבדת תקווה שהכל יסתדר ושמאמינה מכל הלב שיש לה את הנכדה הכי מיוחדת בעולם ואני גאה גם בי, בהתמדה ובנחישות ובטוטאליות של האימונים והאהבה שהיא מקבלת.

נמשיך ברע. היום שוב שמתי לב כמה המצח שלה בולט. לרוב אני לא שמה לב לזה כי כשאני מסתכלת עליה אני רואה בראש ובראשונה את העיניים היפות והצוחקות שלה ואח"כ את הריסים המושלמים והארוכים ואז את השפתיים המלאות והורודות שלה ואת הלחיים המתוקות ואת החיוך המושלם שכמעט תמיד נמצא שם על הפנים המתוקות האלה שלה. המצח מגיע אחרון ברשימה אבל לפעמים כשאני רואה אותו אני כל כך נעצבת. אני תוהה מה רואים אחרים כשמסתכלים על היפה שלי. הם רואים את התינוקת היפה שאני רואה או את המצח הבולט? עד כמה הוא בולט במבט ראשון? ועד כמה בשני?

היום כששכבה כל כך יפה על הבטן בתלבושת הקצרה המתוקה שלה פתאום כשהסתכלתי עליה ראיתי ילדה בת חצי שנה. לא יודעת מאיפה זה בא ולמה אבל זה צבט לי בלב.

הנה שוב, השמחה מהולה בעצב. היא התחילה לזחול אבל היא כל כך קטנה והראש.. הראש כל כך גדול ובולט. מה יהיה..

כמו פרפר לאש אני נמשכת לכתבות האלה שאסור לי לקרוא. היום קראתי כתבה במוסף של ישראל היום על משפחות שמתמודדות עם מחלת ניוון שרירים של ילדיהם. הילדים האלה מאבדים לאט את השליטה בשרירים ובגיל 10 כבר מרותקים לכסא גלגלים. תוחלת החיים היא עד גיל 20. נורא. נורא. פשוט נורא. גם את המחלה הזו מגלים לאט ולאחר התגלותם של סימפטומים מסויימים. ומה אם פיצי שלי תתגלה כנשאית של מחלה נוראית כמו זו? מה אם כל הסימפטומים האלה שיש לה שהם כבר לא גמדות הם משהו נורא אחר? מה אם אני עוד אצטער שזו לא גמדות? אלוהים, איזה פחד. אין סוף לפחד.

אני מניחה שמה שמצית את הכל, לא שצריך שמן למדורה הבוערת שלנו, זה ה MRI שאנחנו עומדים להעביר אותה השבוע. הרדמה מלאה והצצה לראש המתוק הזה ואלוהים יודע מה הם ימצאו. הם אומרים שאולי מבנה המוח לא תקין ואולי זה נוזלים במוח ואולי מחוץ לו ואולי ואולי ואולי ואני הוספתי בפרץ של יצירתיות שאולי זה גידול. ואולי זה כלום.. הלוואי. שוב הלוואי ושוב הלוואי.

ובכלל אני בלחץ אטומי. אני מפחדת מהרדמה מלאה. אני מפחדת מלעבור יום שלם בצום עם ילדה בת שנה שלך תסביר לה שהיא בצום כי היא פשוט רעבה ולא מבינה למה לא נותנים לה לאכול. אני מפחדת מהבי"ח. אני מפחדת מה יהיה כשהיא תתעורר, אם היא תקיא או תפחד, אני מפחדת שהיא תירדם באוטו בדרך הביתה ואני אפחד שמשהו לא בסדר מההרדמה ואני מפחדת אש מהתוצאות (שמגיעות רק אחרי כמה ימים). מפחדת. יודעת שאין טעם ושזה לא יעזור אבל עדיין מפחדת.

אז כנראה שוב הגיע הזמן להחזיק אצבעות, תראו כמה טוב זה עבד בפעם האחרונה שעשינו את זה. גם הפעם זה יעבוד. אמן.