ארבעה נכנסו באֵימַתו של פרדס, אפילה מנקרת את עינהם מארובתם, שורשים מושכים בהם להקבר תחת האדמה, קנוקנות חדי קוץ לופפים ויונקים לשד חייהם.
"האפילה גדולה וחובקת כל, כך היה מעולם ולעולם. איך אוכל לה ואני כה קטן? גם כך תש כוחי, אגווע כאן" אמר המשול כמת
"לא לכאן נולדתי ומעבר, אור עלום נחבא, מבעד לעיוורון אימה וסבל, על ברכיי אם אצטרך, עד מותי אבקשו" אמר הלוחם על חייו
"אל שמי אור ומישור מוריק הגעתי אך פצעי השותת הורעל. מביט אל האפילה הקוראת לשובי. הלעד תקנן בי האימה?" אמר פושט התכריכים
"אימת מוות ידעתי ויכלתי לה. גלוד אני ועיניי נבונות, בלי מורא אלך בכל משעול כי לאור נולדתי" אמר גיבור החיל
ומנגד, "מהו פרדס?" לא שאל הסומא שחייך
- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -
בכל כוחותיי, גם אלו שלא חשבתי שיש בי, נאבקתי בכדי להגיע למקום בו אני נמצא עכשו. הערתי ממרבצם סרטונין ודופמין עצלים ופקדתי עליהם להפיח בי חיים. אני מסוגל לצחוק, ולהנות לפרקים, מסוגל לשאת מחשבות שאינם סביב כאב הולם בלי הרף.
אלא שאני לא בטוב. איך שהוקל לי הפסקתי לחתור מעלה. התחלתי להזניח את הספורט שכפיתי על עצמי ושכה עזר לי. אני שוב גולש לתבניות מזיקות. מונע מעצמי שינה. מתמסר מבלי להקשיב לצרכיי. אני גולש באיטיות חלקלקה מטה. מוצא את עצמי נחלש, נעלב, נרגז. רעידות ססמיות מוכרות ומבשרות רעה. אני פוחד. פחד הוא הרגש הדומיננטי בחיי עכשו. פוחד לאבד את מה שהשגתי, פוחד לחזור לאותו מקום שחור של מוות המתחזה לחי. והמחשבות שלי שבות וחוזרות לשם, לסבל, למה שחויתי, לאימה לחוסר האונים ואובדן הצלם. לחוסר התקווה. מחשבות לא מרפות. אני מכיר אותן, את המחשבות שאוחזות בי תחת שאאחוז בהן. צמא ל..מה? לדכאון?
במקום שאצא אל השמש, אל החיים שאני כבר יכול להרגיש, אני עודי במקלט שלי, בחדר מוגן, מול מחשב. אני קורא על דכאון מידע "יבש" ווידויים כה מוכרים ושפוכי מעיים של אחיי מקוללים. אנחנו מדברים באותה שפה. "אני חושבת שאתה חי לי בראש, שאתה יציר דמיוני" אומרת נשמה תאומה ואהובה "איך ייתכן שמישהו יבין מה אני חשה ככה בדייקנות, זה לא יתכן". אנחנו המקוללים מבינים זה את זה. מחפש אותם. עתה כשכוחי במותניי, אוכל אולי למשוך אותם למעלה, מאותה תהום בלהות אותה אני מכיר. אוכל לתת להם מה שיחלתי שיעשו עבורי. (והיו שעשו עבורי, לעיתים אף שלא מדעת, ולהם אני אסיר תודה).
בחיפוש אחר דכאון בדמות מידע ואנשים, אני מוצא את שחיפשתי. מתחבר שוב אל הכאב. חווה שוב את הרגעים. את כל מה שנמנע ממני. את ההשפלה. העצב והיאוש מזדחלים אל השרירים ומרפים אותם. לא צריך לצאת. לא צריך לענות לטלפון. אין לי כח. אז לפחד יש בסיס.. אני גולש, זועק חלק ממני באימה. אני משווה בין חיי כעת לחיים שלא היו לי קודם. איך הייתי חווה רגע זה כשכאב הקיום אוחז בי? וכך, אני לא ממש נוכח. על פי תהום. פוחד למעוד. פוחד מהפחד שהוא שיגרום לי למעוד. האם התמכרתי לכאב? האם שכחתי לחיות? האם ניזוקתי ללא תקנה ושוב לא תהה לי בת שחוק שתהיה לגמרי משוחררת מהפחד שתהה האחרונה?
להרגע.. להרגע.. הפסיכולוגית שלי אומרת. עליי לפתח קשב לרגעים הללו, לתפוס אותם בתחילתם, להבין מה גרם להם ואיך אוכל להמנע מהם. היא אומרת שזה בסדר שאני משווה בין ההווה למה שהיה, שאני מודד בכך את התקדמותי, ושהתקדמתי. זה נכון.
"הדכאון הזה הוא חלק ממך. זה לא הופך אותך למשהו לא טוב. אתה נמשך כל כך לדברים האלו כי בתקופות מסויימים הם אתה" אמרה לי היום נשמה טובה שיודעת כאב מהו. גוּלַה עלתה בי אל מול המילים. אני לא רוצה בו! אני לא רוצה שהוא יהיה חלק ממני! אני רוצה שהוא ילך ויעזוב לתמיד! האם אחייה חיים של ג'ייקל והייד, לעד חושש שמא תחזור ותאפוף אותי החשיכה? אני מוכתם, מצולק, פגום.. אני קורא לעברה. הדבר הכי קרוב לבכי שיש לי. ממעמקי הפחד שלי להפוך שוב לנכה חסר ערך, היא אומרת לי כמה משמעותי הייתי עבורה גם בעודי חבול ושותת חיים. היא מרוממת את רוחי במילה אחת רכה. יש לי ערך, אני נמלא תקווה. אפילו כשאני חסר ערך בעיני עצמי, עדיין יש לי ערך. כמה אירוני.. וכמה מעודד. לא להתייאש עכשו. עברתי דרך ארוכה עד כאן, ואני לא מתכוון לעצור על גבולה של הארץ המובטחת, אלא להכנס בה, ולהפוך אותה לנחלתי.
- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -
לעיתים גורל חיינו דומה לעץ-פרי בחורף. מי היה חושב שענפים אלו יהפכו שוב לירוקים ויפרחו, אבל כך אנחנו מקווים, זאת אנחנו יודעים - יוהן וולפגנג פון גתה |