משיכת קולמוס
תמונותיו של אדם
אחד ממנהגי ה"שבעה" - לכסות כל צֶלֶם או תמונה.
את קודשי הקודשים שלו - אלבומי התמונות שלו, הוא שלח יחד עם הספרים שלו, לאנגליה, להציל אותם משמד, עוד בטרם הציל נפשו ונפש משפחתו. כשהגיע לארץ, הוא דאג מיד לקבלם - חבילה ענקית מחו"ל.
השקיע כספו באלבומים וצילמונים. התחביב שלו. קונה היה "זויות" (זוכרים?) לתמונות, כאלה שנדבקות לאלבום ובתוכן היה מכניס כל תמונה, לא לפני שציין תאריך ופרטים על גביה.
סידר אותן על פי סדר כרונולוגי, על פי נושאים. כמעט כל שבת היה נוהג להתבונן בהן, לסדר זוית שנתלשה, תמונה שנתעקמה.
באחרית ימיו הוא הגדיל ומיסגר פתאום את תמונת נישואיו - "חתן כלה", כך גם את תמונתו, תמונת בחרותו, כשקיבל את התואר במשפטים ותלה את שתי התמונות האלה על הקיר בחדר השינה, למראשותיו.
8 אלבומים - תמונות חיים צרורות. תעוד של זכרונות, של פרשת חיים, שיוותרו גם אחרי לכתו.
הוא נפטר בלילה, בבית. לאחר ש"לקחו" אותו, היא הורידה את התמונות שהיו תלויות על הקיר, בחדר השינה, בצד שלו.
כשהגענו לבקרה, יום לאחר השבעה, יום לאחר ששבנו לבתינו, הסתבר כי כבר איחסנה את כל האלבומים בתא הכי גבוה בארון הקיר הגבוה.
את התמונות שהסירה מהקיר, לא החזירה.
אנו, הבנות, לא העזנו לומר מילה, רק החלפנו מבטים בינינו.
השבוע, כעבור 15 שנים, פתאום ראיתי את התמונה שלהם "חתן כלה" במזנון שבסלון, עומדת במרכז כל תמונות ה"חתן כלה" של כל השבט שהם הולידו.
אנו, הבנות, לא העזנו לומר מילה, רק החלפנו מבטים בינינו.
|
תגובות אחרונות
-
הנץ דואה
בתגובה על רִיק ואימה
-
גלי?פטר
בתגובה על - - - - -
-
פלג קטנה
בתגובה על צ'יקיטיטה - לאחותי הקטנה
-
טומי טומי
בתגובה על The lonely shepherd
-
שיחה עם עצמי
בתגובה על אם החתן
-
יוסיפור
בתגובה על קראו לזה חלה
תגובות (13)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
מותר תגובות נוצקו אל תוך מילים...
מותר תחושות נוצקו אל תוך מילים
עכשיו אפשר לסגור חלון
לשבת ביתה.
כן דב, עצוב הפוסט שלי.
מי שמכיר אותי יודע שרק כשעצוב לי,
או כשמשהו יושב עלי,
אני כותבת
אצלי הכתיבה משחררת.
מעניין ששוב ושוב אני שואלת את עצמי
למה שמחה אני לא יכולה לבטא בכתיבה.
אולי כי אז אני לא נדרשת לה..
עצוב, הפוסט שלך.
אני מכיר אנשים שמכסים בשבעה גם את המראות בבית ואפילו את הטלביזיה.
היפה הוא, שאתה מצליח לראות (או להראות) את העולם ומלואו דרך הפריטים האלה.תמיד קשה לי לתפוס כיצד אנו מכמתים עולם ומלואו למספר פריטי ממורביליה.
כן, הכאב הזה.
כן, את אמא.
כמה כאב צפון בפוסט עצמו...
את מי שנאת?? את התמונה? את אמא? ולמה בעצם?
כמה כאב צפון בתמונות האלה, של אובדן, של זכרונות, דברים היו יכולים להיות ככה ולא אחרת.
מזכיר לי איך אנחנו מבזבזות את החיים שלנו על שטויות, עוד מעט: פוףףף, נעלם כולנו.
ורגע, לגבי למה דוקא עכשו?
חייבת להודות ששנאתי אותה באותו רגע שראיתי את זה.
פתאום עכשו..אולי תפסה געגועים, אולי מבינה שהיא עומדת להצטרף אליו בקרוב.
יש לי הרגשה שזו היתה יוזמה של המטפלת הנאפלית הנהדרת שלה
שבטח כשסידרה ת'ארונות ניתקלה בזה והחליטה להציב אותה במקום הראוי לה.
איריס, כמה דברים;
קודם כל תראי מזה כוחה של כתיבה.
את התמונה במזנון ראיתי השבוע, נרעשתי ביני לביני, לא אמרתי מילה
אבל כשהגעתי הביתה, שכחתי בכלל מהענין וזהו, לא נזכרתי בזה יותר.
אמש היו לי נדודי שינה,
בא לי לכתוב פוסט ופתאום זה נשלף.
ואני בכלל לא ידעתי שזה יושב לי על הלב.
לגבי מה שנשאר ממנו?
זהו, שאני התכוונתי בדיוק הפוך.
הוא כל כך שקד על התמונות, באדיקות מופלגת ניסה לתעד ולהשאיר אחריו
ואני, כבר 15 שנים, מנועה מראות.
לגבינו?
אומרים שמה שנותר מאדם הוא עברו
והעבר הזה איריס, טמון בהמון פרטים קטנים
ולא מדברת על השבטים שאנו יוצרים.
קראתי לזה שבט, כי כך בדיוק הרגשתי ברגע שהתבשרתי שאני עומדת להיות סבתא.
זה משהו אדיר להתבשר שאת מקימה שושלת.
עד כאן נאום האישה שפוכת הקולמוס.
יאללה למטבח.
מרגש, פלגוגה, גם מה שהבאת וגם הדרך שבחרת. ככה מתוודעים לאבא דרך התמונות והחשיבות שלהן בעיניו. מעניין למה אמך החליטה להציב את "חתן וכלה" באמצע תמונות השבט, ולמה דווקא עכשיו.
חשבתי על זה שמאיתנו לא ישאר כלום: לא זוויות, לא תמונות, וירוס קטן במחשב ו נ ע ל מ נ ו.
נפלאות דרכי האדם...