האם אין ה-סדלר, סנדלר דווקא בשל היותו צועד יחף, האם כשיפסיק תשתנה תשוקתו ?
בפועל: הסנדלר מקלל יום יום את יחופותו במיוחד כשהאצבע הקטנה של הרגל פוגעת שוב בפינת השולחן והוא מוצא עצמו מקפץ על רגל אחת ומקלל.
מתפלל: לרגע שיהיו לו נעלים משל עצמו.
אולם: חייו נבנים סביב תשוקתו הלא ממומשת. וטקס הכמיה(ה) הופך חלק מחייו. כל נעל המותאמת לרגל זרה מספקת לו תחושת הקלה. תחושת שלמות תחושת שליחות תחושת הגשמה
ועתה? לוותר על כל זאת בשביל אצבע קטנה הנתקלת בפינה?
אפשר גם לחשוב מצד הלקוח: איזה סנדלר כדאי לנו העדיף: יחף או נעול נעלים מושלמות?
מי ישרת אותנו טוב יותר? זה כבר הגיע או זה שבדרך?
אפשר גם לחשוב מצד מחפש מקצוע:
האם לבחור בסנדלרות כי שם תשוקתי הנובעת מ: חוסר, צורך. יש בזה אפשרות לקבוע הצורך (פיקסציה). ואם יתמלא התישאר התשוקה?
אפשר גם לחשוב על זוגיות: נעלים כקפיצה למרחק או לגובה
והרי אנו לא עוסקים באמת בנעלים :)
"כשהנעל מתאימה הרגל נשכחת" אם אני זוכר נכון זאת אמר אושו, במחשבה שניה אולי שם טוב יותר לפוסט: מה לעשות כשאין נעל....
|
*סיגלי*
בתגובה על מדוע לא כתבתי מאז יום רביעי, 26/1/11, 11:26
לימור ברנע
בתגובה על אני גאה לומר: 'מצעמ'ם לי'
קוסמטיקה וחדשנות
בתגובה על שלבים ב שינויי קריירה / מה הן המילים אם לא שתיקה
She Me
בתגובה על אין שום זוהר בימים הללו
תגובות (2)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
כשלסנדלר יש נעלים
הגמדים כבר לא באים.
נגעת בנקודה חשובה...
אם אנסה לבחון אותה לעומק אז אומר כך:
בחירת העיסוק שלנו לעיתים באה ממקום של חסר מסוים וכשהחסר הזה מסופק אנחנו עשויים להרגיש שמקומנו בו מיצא את עצמו
העניין הוא שהדינאמיקה של החלפת עיסוקים מושפעת מהרבה פרמטרים נוספים ובעיקר מתגמולים חומריים (כי איתם הולכים למכולת).
אנסה להדגים את זה בסיפור אישי:
בחירתי במקצוע הראשון שלי (סיעוד) נבעה מזכרון ילדות בו נטוע היה חסר רגשי מסוים בסיטואציה מסוימת. לימים לאחר שנים של עבודה כאחות, הבנתי שאני במקום אחר, כבר לא כואב לי באותו מקום, שגרם לי להגיע לסיעוד.
הבנתי שישנם עוד צדדים למקצוע שאני בהחלט יכולה ורוצה לוותר עליהם וניצבתי בפני החלטה קשה...
נראה לי שעל זה אתה מדבר כאן.