האם אין ה-סדלר, סנדלר דווקא בשל היותו  צועד יחף,

האם כשיפסיק תשתנה תשוקתו ?

בפועל:

הסנדלר מקלל יום יום את יחופותו במיוחד כשהאצבע הקטנה של הרגל פוגעת שוב בפינת השולחן והוא מוצא עצמו מקפץ על רגל אחת ומקלל.

מתפלל:

לרגע שיהיו לו נעלים משל עצמו.

אולם:

חייו נבנים סביב תשוקתו הלא ממומשת. וטקס הכמיה(ה) הופך חלק מחייו.

כל נעל המותאמת לרגל זרה מספקת לו תחושת הקלה.

תחושת שלמות

תחושת שליחות

תחושת הגשמה

ועתה?

לוותר על כל זאת בשביל אצבע קטנה הנתקלת בפינה?

אפשר גם לחשוב מצד הלקוח:

איזה סנדלר כדאי לנו העדיף: יחף או נעול נעלים מושלמות?

מי ישרת אותנו טוב יותר? זה כבר הגיע או זה שבדרך?

אפשר גם לחשוב מצד מחפש מקצוע:

האם לבחור בסנדלרות כי שם תשוקתי הנובעת מ: חוסר, צורך.

יש בזה אפשרות לקבוע הצורך (פיקסציה). ואם יתמלא התישאר התשוקה?

אפשר גם לחשוב על זוגיות:

נעלים כקפיצה למרחק או לגובה

והרי אנו לא עוסקים באמת בנעלים :)

"כשהנעל מתאימה הרגל נשכחת" אם אני זוכר נכון זאת אמר אושו,

במחשבה שניה אולי שם טוב יותר לפוסט: מה לעשות כשאין נעל....