כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    הנה אני באה!

    רשימות של ירושלמית בגוש דן

    ארכיון

    המחסן של מורן

    7 תגובות   יום ראשון, 4/4/10, 13:17

    "אתה מאד גבוה, מורן אוּזַן".

    "את נראית טוב, סוג-של ירושלמית"*, מלוּוה במבט שמרוצה מהסחורה, אבל לא גס רוח, אפילו לא חצוף מידי. עדיין. מורן אוזן. האיש והאגדה. האיש והמותג. המותג שהוא מתַחזק ללא לאות, ובהצלחה יתרה, יש לומר.
    כך התחילה פגישתנו, כשאני קמה לכבודו מהספסל עליו נתן לי לחכות לו כמה דקות, ליד הבאר בו קבענו (או אם לדייק: הוא קבע), נוחה להתרשם מהגבר הגדול שלפני.

    ראיתי אותו לראשונה חודשים רבים לפני כן, נואם על גבי במה. "מי זה המג"ד הזה?" שאלתי את חברה שלי, שנאמה גם היא באותו אירוע. מג"ד; בגלל אופן הדיבור, בגלל רוח הקרב, ועם או בלי קשר לכריזמה הגברית הסוחפת שנשבה ממנו בחוזקה והגיעה, מן הסתם, גם אלי. היא צחקה. "מורן אוזן. שאכיר לך אותו?" סיפקה לי כמה פרטים בסיסיים על חייו של האיש שמעוניין תמיד להכיר נשים חדשות על אף מערכות היחסים הקבועות שהוא מנהל. ויתרתי לעת הזאת, שכן הייתי עוד עמוק בתחילתו של משבר הפרידה, וזיון אחד זמן לא רב לפני כן הבהיר לי שאני ממש עוד לא מוכנה לזה. אבל הסקרנות ניצתה.

    חודשים חלפו, התחלתי לטעום מטעמי עיר החטאים. היה לי טעים. רציתי עוד. ואז עוד חברה משותפת העלתה את הרעיון להכיר בינינו. שנינו מחפשים אותו דבר עכשיו, הרי. נזכרתי ברושם שעשה עלי הנואם המוכשר, ונתתי OK. וחיכיתי. הרבה.

    "חזרת לארץ?" SMS ממספר לא מוכר, עם הנחיתה.

    "מי זה?"

    "מורן אוזן".

    לא "מורן החבר של...", לא "הי, קיבלתי את הטלפון שלך מ...". מורן אוזן. ברור לו שאני מכירה את המותג. אני חושבת שהיתה שיחת טלפון קצרה, אני לא בטוחה, כי את מקום המפגש קיבלתי בSMS שלא משאיר מקום למשא ומתן. באר בדיזנגוף. ערב למחרת הנחיתה. התייצבתי על הספסל, כאמור. אני לא באמת אוהבת בארים, שתיינית עלובה ביותר, וסובלת מעשן סיגריות. אז אחרי שהצצתי וראיתי שהוא עוד לא שם, החלטתי לחכות בחוץ.

    הוא הגיע, נכנסנו, ישבנו על הבאר הריק, מוקדם.  הוא בירה, אני יין. "את חננה?" התעניין. מה יכולתי להגיד. בשביל אנשים מסוימים כן, ובשביל אחרים לא. הוא התעניין בעוד כמה דברים:

    -"את אוהבת כאב?"

    -"תלוי באיזה עיתוי ובאיזו מידה".

    "כזה", השיב, מכניס את כף ידו אל מכנסיי, וחופן בכוח את ישבני. מול הברמן. כַּאב. אישרתי. ניסיתי להיות קוּלית, לא הייתי מוכנה להתקפה הישירה הזו, לא תיארתי לעצמי ששיחות כאלו מתקיימות בכלל, אבל זה ריגש אותי ומילא אותי אדרנלין. אני משערת שהסמקתי. אני בדרך-כלל מסמיקה. "את לא יכולה גם להיות פאם פטאל וגם להתרגש" סנט בי, מבטו ממשיך לחדור. אז כנראה שעניין הקוּליות לא לגמרי עבד.
    "את רואה את הקו הזה?" אמר והצביע על כוס הבירה שלו, שנותר בה עוד כרבע הגובה משקה. "כשאני אסיים לשתות את זה, את תמצצי לי".
    לא עלה על דעתו של איש מאיתנו שלא כך יהיה. הלב דפק בחוזקה, האזניים להטו. סיכם, שילם, והוביל אותי אחריו בסמטאות אל ביתו אותו הוא מכנה "המחסן", כפי שסיפר לי בדרך. "מחסן הזיונים של מורן", גיחכתי. הוא אהב את הכותרת. "הטיפוסים שמסתובבים בעיר הזאת. טירוף", חשבתי לעצמי. לאחר 2 דקות בערך הבנתי שהבאר נבחר בזכות מיקומו הקרוב למחסן, שאינו אלא דירת קרקע קטנה. תל אביבית שכזו. נכנסנו.

    "תתפשטי". צייתתי. הוא התפשט מחולצה, מכנסיים, ותו לא, והראה לי מקרוב את הזין הכי גדול שראיתי בחיי, שהלם מאד את מידותיו, ובהחלט עשה רושם כביר ומרגש כמו הגבר המחובר אליו. "על הברכיים, ראש אל המזרן".
    כפפתי עצמי לפקודתו. נעניתי לקריאות ה"זונה" שלו. האדמתי למגע ידיו הסוטרות בחוזקה, אבל ממש בחוזקה, על ישבני. התנועעתי לקצב הזין הענק שחדר אלי בעצמה נחושה מאחור, מגיע אל כל פינה ומטלטל. מתיש. הוא גילה התחשבות ונתן לי מתישהו הפסקה מהטלטולים בה אפשר לי לעשות לו נעים. ואז שוב. התבוננתי בנו במראה. התבוננתי בי, בסיטואציה ההזויה, הלא צפויה, המסעירה הזו. משולהבת, מופתעת מעצמי, נכנסת להרפתקה ובד בבד יוצאת מעצמי כדי להסתכל על העניין בהשתאות.

    אז כן, הפליקו לי קצת פה ושם לפני כן. בקטנה. אני חושבת שידעתי שזה מדליק אותי, ידעתי שאני אוהבת להרגיש שלגבר שאיתי יש כוח. יותר כוח ממני. לא ברור כמה מחשבה הקדשתי לזה. אבל קטע כזה של שליטה, עוצמות כאלה - זה היה כבר סיפור אחר. והסיפור הזה ריתק אותי. אף אחד מאיתנו לא גמר באותו מפגש, ועם זאת שנינו רצינו לחזור על החוויה. זה לקח קצת זמן, כי בדיוק הכרתי מישהו מקסים וענוג, והיינו ביחד חודש. הוא קרא לי "נסיכה", ואני נמסתי. הוא נגע בי באופן שהעביר בי צמרמורות, וירד לי אחרי שנים שמנעתי את זה, ועוד גמרתי מזה, להפתעתי הגמורה. הוא עשה לי מסאז' מושלם. הוא אהב אותי מעליו. בשלב מסוים אמרתי לו שאני אוהבת קצת כוח, והוא ניסה. אני לא הרגשתי את זה, כי ברגע שגיליתי את ההתנגדות הקלושה ביותר הוא הסיר את שלו. אבל די התאהבתי בו בכל זאת, וחשבתי שלא חשבתי שזה חשוב, ונפרדנו בכל זאת מסיבות אחרות. או שלא לגמרי, כי העניין הזה דגדג לי באחורי המוח, הסקרנות לא באה על סיפוקה.

    מעט לאחר שנפרדתי מאותו בחור ענוג חזרתי לביקור במחסן. ניסיתי לפני כן לגרום לו להגיע לדירה שלי ביפו, אבל כנראה שלא הבנתי את חוקי המשחק. את אלו הנוגעים אלי, לפחות. כשהגעתי הסתבר שלא מדובר באי ההבנה היחידה. הוא נשכב על הגב וציפה שאני אשעשע או אפתיע אותו, אין לי מושג בדיוק. אני ציפיתי להיות משוחררת מעול ההחלטות, הביצועים והיוזמות, ולקבל במקום זאת את עול הציות וכובד היד. משהו לא עבד. הייתי מעליו ושמעתי ממנו את האבחנה הנחרצת שאני בעצם אשה שולטת. הרמתי גבּה. נוּ שוֹיְן. הוא גמר הפעם, אבל היה הרבה פחות חביב אחרי. סוכם בקול רם והדדי שמיצינו את העניין. נפרדנו כידידים.

    זמן לא רב לאחר מכן שוטטתי לי בג'יידייט. בחור מתולתל לכד את עיני. שם המשתמש שלו היה ispanku2008.
    הבנו זה את זו מצוין.
    והבנתי עוד דבר.

    קריצה Once you go(t) spank, you never go back    

     

    שירו איתי!


    *שמו בדוי, כמובן (אבל השתדלתי לשמר את הרוח). לבדות לעצמי עוד שם כבר נראה לי מוגזם.

    דרג את התוכן:

      תגובות (7)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        1/6/11 21:22:
      הייתי מעדיפה במקום שני אלו מישהו שפשוט לא מפחד ממין ומדלג על השלב התדמיתי. במקום הגברת הירושלמית הייתי דואגת שיהיה לי "מחסן משלי", בלי לעבור ראיון בבר, לתת להם שעת קבלה ולסיים את הפגישה ב: "אני אתקשר אליך". אחד מתוך עשרה יתאים להערכתי יהיה מתאים למין בלי פוזה. מתוך עשרה מתאימים אולי יהיה גם מועמד לליבה. אילו הייתי חוזרת היום על כל הסיפור מחדש, זה מה שהייתי עושה. מזל שאני לא נאלצת, ובדרך המטופשת שלי בעבר הגעתי בטעות למקום הנכון. א ני בכלל עשיתי בליינד דייטים עם הלב שלי וחיפשתי אהבה. אבל אני כבר במחסן אחר, המחסן של אחרי הבלות. נהדר לי להגיע לזה יחד איתו. ליבי מפרפר ומחזיק אצבעות למי "שיוצאים לדרכם במלאכת החיים". מי ששולט בממלכה הוא המקרה וגיבורי הסיפורים הם כולם רק נמלים.
        16/10/10 18:43:

      צטט: אורי בר-און 2010-10-16 17:16:06

      זה שנכנסת איתו למחסן נשמע לי כמעט מופרך, אבל הסיפור מוצלח... מאוד.

       

      בתור מי שעוסק בסרטים דוקומנטריים, נראה לי שאתה אכן האיש שידע להעריך את המציאות הכמעט מופרכת. ותודהחיוך

        16/10/10 17:16:
      זה שנכנסת איתו למחסן נשמע לי כמעט מופרך, אבל הסיפור מוצלח... מאוד.
        5/4/10 18:45:

      צטט: סוג של ירושלמית 2010-04-05 12:36:25

      תודות. הנה, גם אתם גורמים לי להסמיק.

       

       

      נבוךהנה כאן זה מתאים.....
      תודות. הנה, גם אתם גורמים לי להסמיק.
        5/4/10 11:39:


      מי אמרה לא יודעת שתצביע!!!!

      ענק

      מעולה.

      :+))

        4/4/10 13:26:

      מעולה!

       

      הפוסט האהוב עלי ביותר עד כה!