ניוזלטר 12 - אפריל 2010

על למידה....את עצמנו, את הזוגיות שלנו, את ההורות שלנו, את העבודה שלנו...

ד"ר ברכה קליין תאיר

הדוכס הואן ישב למעלה באולם וקרא בספר. למטה בחצר היה עושה הגלגלים חורט גלגל. עושה הגלגלים הניח את הפטיש והאזמל, עלה למקומו של הדוכס, פנה אליו ושאל: "האם יותר לי לשאול את רום מעלתו מהן אותן מילים שהוא קורא?" הדוכס אמר: "מלים אלו הן משל החכמים". "האם אותם חכמים עודם בחיים?" אה, אם כך מה שרום מעלתו קורא, אינו אלא פסולת ושיירים של חכמים שהלכו לעולמם". הדוכס אמר: "מאימתי רשאי עושה גלגלים שכמוך למתוח ביקורת על הספרים שאני קורא? אם תוכל להסביר את דבריך - טוב ויפה. אם לאו - תשלם על כך בחייך". עושה הגלגלים אמר: "אני רואה זאת בעבודתי שלי. כשאני חורט גלגל, אם אני מכה באיטיות, האזמל מחליק ואינו עומד במקומו. אם אני מכה במהירות, האזמל נתקע ואינו חודר פנימה. כאשר אני מכה לא איטי ולא מהיר - היד יודעת אותו והלב חש אותו. הוא ישנו, אך אי אפשר להביע אותו במילים. אין אני יכול להעביר אותו לבני ואין הוא יכול לקבל אותו ממני. הנה אני זקן בן שבעים ועדיין אני חורט גלגלים. כך גם אותם חכמים. הם לקחו איתם מה שאי אפשר להעבירו לאחרים והלכו לעולמם. על כן מה שאתה קורא אינו אלא הפסולת והשיירים שהשאירו אחריהם החכמים."  מסיפורי זן

תהליך ההתפתחות אל עבר ייצור האנוש העילאי שאנחנו, אל עבר יחסים איכותיים, אל עבר קבלת החלטות אפקטיביות, אל עבר פתרון בעיות ארגוניות - עסקיות, הוא בעיקר בנתיב למידה, המצאה וחקירה. עלינו פשוט לצלול לתוך האופקים האינסופיים שבתוכנו, לחוקרם ולדעת אותם מבלי לחכות לתשובה האחת והיחידה. "עלינו ללמוד לבשל את מזוננו בעצמנו" ("ספר הידע", 18/153), ללעוס היטב את "המזון" ורק אז לבלוע (ברית מילה). כי עד שלא נדע לבשל וללעוס (תרגול ותרגול), שום ידע ושום התנסות לא יוטמעו. על ידי השתוקקות "לאוכל מוכן" ("ספר הידע", 18/153), לא משיגים דבר.

למידה היא תנועה אל עבר הממד הבא. היא באה ממקום של  אמונה, לאחריה מודעות, ולאחריה אחריות - מחויבות- החלטיות -  ציות (אנשים ממושמעים, מחשבות ממושמעות, מעשים ממושמעים), בעיקר ברגעי השכחה הנופלים עלינו (אי התאמה תדרית/תבניתית). בבודהיזם מכנים ציות כאלטרואיזם, כי היא מובילה להארה ולחמלה. היא האמצעי העיקרי לאבולוציה רוחנית. לטענת הדלאי לאמה, התמרה רוחנית לאורך זמן יכולה להתרחש רק באמצעות אימון וציות. היא זו הבוראת את כוח ההתנגדות (להגיד לא!!!) כנגד נוחות, אגו, הרגלים, מוכר וידוע, התניות ושליליות (כמו עץ הצומח כלפי שמיים למרות כוח הכבידה של כדור הארץ). היא זו שלוקחת את ההתגרויות תחת משמעת ולא מגיבה אליהן. כוח ההתנגדות פועל כנגד האוטומט בו רובנו שבויים ומזמין אותנו למקום של רווח והתבוננות. "אין אנחנו יכולים לפתוח את צופני מוחכם עם מקדח...כל מה שתשיגו יהיה בזיעת אפיים"  ("ספר הידע", 52/511). אנשים שלא ישגיחו על תודעתם ומהותם, ימשיכו להזמין לחייהם צער, כאב ואי נוחות. כל מחשבה שלילית, התנגדות, ביקורתיות גורמות מיידית לחור בכברה שלנו.  ולכן, כל הנלמד זולג החוצה ללא תועלת.

"אינך יכול לגרום לתחנת הקמח לפעול בעזרת המים שאתה נושא...אם אינך יכול לסתום את החורים בכברה...כי אז המים לעולם לא ימלאו את הכברה."

"ספר הידע", 6/46

• "למידה משמעה להפוך להיות תודעתי ולהיות תודעתי משמעו לתפוס במלואו את האמת ("ספר הידע", 27/242). השגת ממד אמת כל היא התכלית הקיומית שלנו (ממד מאוד גבוה המציג את כל האמת על הבריאה, האדם, המציאות). זו למידה המתמקדת באבולוציה גבוהה הנעשית באמצעות מחשבות מהפכניות, כאשר מחשבה הינה פוטון של אור פוטנציאלי, ולא באמצעות היגיון היוצר פרשנויות = ידע.
• למידה הינה תשוקה אמיתית להתפתח. היא סקרנות, חקירה, שאילת שאלות. היא מזמינה אותנו לפלרטט עם אי הוודאות, להתנסות, להיות במקום של שמחה, של השתטות, לשחרר מבלי לפחד לאבד. כשיש בנו תשוקה למשהו אנחנו נמצא את הדרך להגיע לשם. התשוקה מחברת אותנו לתדרים מאוד גבוהים וככל שאנחנו מחוברים לתדרים גבוהים יותר כך ידע רחב יותר ונכון יותר מגיע למוחות שלנו. בתדרים גבוהים יותר התנועה אפקטיבית, קלילה ומעניינת. התשוקה אחראית על כלי הרצון. אם נאמר "אני רוצה...אבל..." זה לא רציני, כי ברגע שנכנס אבל זה אומר שאנחנו לא באמת משתוקקים לדבר.
• למידה הינה התגברות על אזורי אי הנוחות שבנו (הפרשי פוטנציאל).
• למידה היא שבירת כלים (אי אפשר לנהל חיים ועסקים עם כלים ישנים) ובניית כלים חדשים.
• למידה היא היכולת להוריד משקפיים ולראות בצורה ברורה יותר (מהפכה שקופה). אם מסנוור סימן הוא שהתודעה נמוכה.
• למידה היא היכולת להתיר את הלולאות על מנת לשנות את תוכן חוק סיבה - תוצאה בחיינו.
• למידה היא התפתחות שבה שגיאותינו נעשות קטנות יותר. עלינו לקבל עניינית את הגאות והשפל בתהליך ההתפתחות.

• למידה היא הנכונות להתנסות ממקום של אמונה שהכל יהיה בסדר. כאשר אנחנו שואלים איך לעשות את זה או למה זה קרה לי, סימן שאין לנו את עצמנו.
• לכל חוויה בין אם טובה או רעה יש סיבה. ידיעת חוק האיזון מזמינה אותנו לחקור את הדבר הנוכח ואת ניגודו. יצירת השלם והתבוננות בו מאפשרות להביןא ת השעורים ולקבל עם יותר אהבה את המצב.
• למידה יושבת על האמונה שכל מה שנמציא לעשות או כפתרון, יהיה נכון. אנחנו לא יכולים להמציא משהו שאינו קיים. הוא קיים בתוך ארכיבי הידע שלנו שמוצפנים ב- DNA. בגלל מצועפות, רובנו חיים דרך התבוננות מחרך של ידע במקום מאוקיינוס של ידע. תפקיד החוויות לעזור לנו לפתוח את המנעולים, לפתוח את המניפה לאוקיינוס עשיר ומרתק ולכן כל תשובה שניתן היא בסדר.

• למידה מתרחשת במתח הדינאמי והיצירתי בין המודע, לתת ההכרה וללא מודע, על מנת להיות יותר מודע. אין זו בושה לא לדעת את האמת. הבושה היא לא ללמוד אותה.
• למידה מתחילה ממרחב האדם עצמו, ולא מהניסיון לשנות את המציאות. היא מתרחשת כתוצאה ממאבקו עם עצמיותו. כאשר מעז האדם לשנות את מערכת האמונות - מחשבות - רגשות - רצון שלו, הוא משנה את המציאות.
• למידה אמיתית איננה מנותקת מזרם החיים. למידה מתרחשת תוך כדי עשייה, תוך כדי התנסות, תוך כדי יצירת הפרשי פוטנציאל. למורה הזן דוגו היה תלמיד שרצה ללמוד את תורה הזן. הוא חסה בצל קורת רבו זמן מה, אך לימוד של ממש לא התרחש. יום אחד ניגש אל מורו ואמר: "אני נמצא אתך כבר זמן ניכר, אך לא זכיתי שתלמדני, מדוע?" ענה המורה: "הרי מלמד אני אותך זן מאז בואך אלי". מחה התלמיד: "אנא אמור לי מה היה הלימוד הזה?" השיב המורה: "בראותך אותי בבוקר, מברך אתה אותי ואני משיב לך. עם הגשת ארוחת הבוקר, מקבל אני אותה בתודה. האם יש משהו שאיני מצביע בו בפניך את מהותה של ההכרה האמיתית?" בשמעו זאת שקע התלמיד במחשבה מאמצת בניסיון להבין את דברי מורו. אז אמר לו המורה: "ברגע שמתחיל אתה לחשוב על כך, חומק הדבר ממך. עליך לראות ממהותך ולא מהגיונך."
• למידה הינה אינסופית (מהמיקרו למקרו) ומתרחשת תמיד בתנועה בין אינות לכוליות (שינוי צורה). אבל תמיד תישאר דלת אחת נעולה.
• איכות הלמידה באה לידי ביטוי בגוף. לגוף יש תבונה משלו והיא מגיבה לכל מה שאנחנו חושבים. תגובת הגוף יוצרת רגש. לכן, אם מורגש לחץ בראש / כבד, האדם מתמודד עם כעסים ותסכולים. אם הלחץ מופיע בגרון / בטן, האדם מתמודד עם רגשות כאב וצער מהעבר היוצרים את עולם האשליות שלו. אם הלחץ מופיע בלב / כליות / שלפוחית שתן, עדות היא לכך שהאדם מתמודד עם פחד, חוסר ביטחון ורגשות אשמה. אם הלחץ מופיע בריאות / מעיים / קיבה, האדם מתמודד עם אשמה, דאגה, דיכאון, אבל.
• המורה היחידי והאמיתי שאפשר לתת בו אמון בתהליך הלמידה הוא התודעה שלנו. עלינו לשאול את עצמנו על עצמנו. כדי למצוא את עצמנו דרושה דממה וצלילה אל תוך מהותנו (האין). דממה דומה לסמרטוט רטוב המרחיק לתמיד את מעטה האבק. ככל שהתודעה גבוהה וצלולה יותר, היא מאפשרת להאיר ולהביא למודע חוויות מקבעות. חוויות אלו מהוות מעין סכין חדה שיכולה לפתוח את "הצדפה" (השריון) שלנו, להרחיב את "המפתן" האישי ולחברנו עם הנשמה.
• תפקיד המורה החיצוני הוא לחבוק את המאמץ האוניברסאלי. לכן עליו קודם להיות אור שמש ולא חממה. עליו לאפשר תהליכי התפתחות באמצעות אור יקום (להיות צינור לידע הממלא את כלי הרצון של הלומד), ולא באמצעות שמש תודעתו הפרטנית (אין הטלה בכוח). כאור שמש עליו להעביר מסרים היוצרים הפרשי פוטנציאל, לתת ללא תנאי, לשקף באמצעות שאלות, לתת את קצה החוט, ולאפשר ללומד להתיר את פקעת החוטים שהוא. לא משנה מאיזה רובד (פיסי, רגשי, אינטלקטואלי) אנחנו מתחילים לפרום את פקעת החוטים של קיומנו, כל עוד אנחנו בתנועה (חיים, התפתחות, נשימה). תפקיד התנועה להגדיל את החיסרון שבכלי הרצון על מנת לחזק את השתוקקות לרוחניות. אף אחד לא יכול להשתדל ולא לגרום לאחר להשתנות. מורה יכול להשפיע רק אם הוא רואה את עצמו באחדות (מורה - תלמיד בו זמנית), רק אם הוא בא ממקום צנוע וענו, ורק אם הוא נמצא באינטגריטי (ליבו - פיו - מעשיו לגבי החומר הנלמד שווים). נזיר החליט שהגיע הזמן לעזוב את האשרם ולצאת ליער להתבודד. הוא לקח איתו רק את קערת האורז שלו. כאשר הגיע ליער, ניתץ הנזיר את הקערה על הסלע ואמר: "כעת השתחררתי מהגורו האחרון שלי."

"כל אדם אותו תדריכו אל עבר הטוב, יגרום לכם להשיג קוסמוס."

"ספר הידע", 47/460