נולדתי כנשמה רעבה הישר לתקופת הצנע. לדובי ששלחו לי הדודים מאמריקה קראו "דוב יוסף". אבא שלי שנולד בארצות הברית, היה בשעות העבודה סגן מנהל סניף של בנק קטן, ומהמר וקלפן בשארית הזמן. הוא בלט בנוף המקומי בכך שלבש תמיד חליפה ועניבה ועישן מקטרת. אמא שלי, שנולדה בארץ, היתה גננת שהתקדמה והפכה למפקחת מחוזית על גני ילדים. אפשר לשער ששררו ביניהם יחסים של איבה מרה. הם ניהלו ריב אלים ומתמשך על כסף ועל ירידתו התכופה לטמיון. הרעב המקורי שלי היה לתשומת לב. ובתוך הדרמה הביתית של צעקות ואף מכות, היה קשה מאוד לקבל אותה.

בגיל שתיים עשרה הבנתי לראשונה שאני מיוחדת. לאו דווקא בזכות הפיקחות החביבה שלי אלא בזכות נכס חדש (ראו בלוג קודם: נכס דניידי) שגדל בצורה מפתיעה תוך זמן קצר: חזה עגלגל וחמוקי, מלא שמחת חיים. נוכחתי שהחזה הטרי מושך מבטים. אני זוכרת את אותו רגע שציינתי בפני עצמי שכנראה יש פה משהו לא רגיל כשעברתי בדרכי לבית הספר את תחנת המוניות שבפינת הרחוב וקיבלתי הערכת שמאות יסודית מהנהגים שהתבטלו שם.

האינפורמציה לא עברה מעל ראשי בלי שאתן את דעתי עליה. וכך, כשבבת מצווה של ילדה אחת תפס אותי חבר של אבא שלי שקראתי לו דוד אריה ומשך אותי אל חדר האמבטיה, לא איבדתי את העשתונות. "חמש לירות אם תורידי את החולצה," אמר לי כשהוא נועל את הדלת מבפנים. "עשר," עניתי. "חמש'שרה אם תתני לי לגעת," אמר. "בסדר," עניתי. וככה במשך הזמן בניתי לי תעריף ככל שהמעשים של דוד אריה בהזדמנויות שפגשתי אותו (והוא דאג שתהיינה) נעשו מורכבים יותר. אם נהניתי מכמה מהפעילויות, דאגתי לא להראות זאת, שכן היה צריך שיהיה מאוד ברור מי כאן הצד המעוניין.

שמחתי שיש לי הרבה כסף לביזבוזים, אך יותר מכך הייתי גאה והמומה מהעוצמה וההשפעה שרכשתי בעזרת שדי.

והנה בונוס - עצה להורים שאינם רוצים שהבנות שלהן תהיינה זונות: כשהבת שלכם עולה על הארון, מחזיקה מטריה פתוחה וקופצת על המיטה, תוך שהיא צועקת "אבא, 'סתכל! אמא, 'סתכלי! אני צנחנית!", אל תחשבו שאם צפיתם שלוש פעמים במחזה, הבנתם את הקטע ואתם יכולים להגיד "יפה מאוד, עכשיו תרחצי ידיים ובואי לשולחן." לא!!! עליכם לחכות בסבלנות עד שהיא גומרת לקפוץ 14 פעמים או כל כמה פעמים שהיא רואה לנכון. טוב, לא ברור לי אם מכאן מובילה הדרך ישר לזנות, אבל לא הייתי לוקחת סיכון במקומכם.