זה מתחיל באוויר. ואז, הרעש מסביב. התמונות שפתאום נראות לא מוכרות, מתחברות לזיכרונות שהיו פעם. לאט לאט, עם כל צעד שאני דורך על העיר הזאת, הטעם חוזר לפה, החיוך מתחיל להימתח, ואני לאט לאט מרגיש את זה. אני כאן. בבית.

האנשים בתחנה המרכזית של ירושלים שונים בתכלית מהאנשים של תל אביב. חרדים, חיילים, אנשים ממהרים. המבנה עצמו שונה בתכלית ממה שיש שם. ואני לאט לאט מרגיש את החום הזה, מתפשט לי בכל הגוף, יחד עם הקור הירושלמי הזה. אני מחכה לאוטובוס של אגד, שכמובן מתעכב כרגיל, והפעם אני לא מתעצבן. אני נוסע ליד אמא חרדית שמנסה להרגיע את התינוק שלה שצורח לי באוזן, ופתאום זה מרגיש לי כל כך טוב. אני יורד מהתחנה. מתחיל לעלות את העלייה לבית שלי במשך 10 דקות, ומחייך מזה שאצלי בדירה אין את העליות והמורדות האלו. ובזמן שאני מזמזם לעצמי איזה שיר נחמד, אני פתאום רואה את הבית שלי.

הראשונים שמברכים אותי הם הכלבים שלי. רגע אחד הם מסתכלים מי זה בשער, אחר כך רצים אלי בזנבות מכשכשים. אולי הם באמת מתגעגעים אלי. אולי הם סתם מחפשים מישהו שישחק איתם. אבל בשבילי, זה עדיין נחמד לראות שני דוברמנים שרוצים שתלטף אותם, שתשחק איתם. פתאום אני מעריך את הכלבים כמו שלא הערכתי אותם לפני כן.

אחר כך, ההורים פתאום מאירים מאושר. ברכות של "או, הינה חזרת" נשמעות, וחיבוקים בפתאום קופצים עלי. "איך תל אביב? איך צבא?" שאלות ללא הרף בזמן שאני אומר "רגע רגע" והולך להוריד את התיק. החדר שלי כבר לא שלי. הוא נכבש ע"י אחי הקטן. אני מסתפק בחדר הישן שלו, שהוא קטן משלי אבל מתאים לי. חדר ליום אחד כל חודש-חודשיים. הוא מכיל את הדברים הבסיסיים: מיטה, שידה, טלוויזיה ומכתבה. שיהיה. אני זורק את התיק ופושט את המדים, מחליף לטרנינג וחולצה פשוטה, וחוזר למשפחה.

כמו כל אמא יהודיה, אני מוצא את עצמי בוחר את הארוחה שלי בשביל שאני לא אהיה רעב חלילה. בדרך כלל הבית שלי הוא בית רגיל, אבל בשבילי, לרגע הזה שהגעתי, הוא נהפך למסעדה. "כל מה שתרצה אני אעשה" אמא שלי אומרת לי, כאילו מחכה לאיזה אתגר. אבא שלי צוחק מזה שהוא לא זוכה לכזה יחס, ומציע את התבשילים המיוחדים שלו, אבל אני מסתפק במה שיש.

אחרי האוכל, אני מסתכל לשגרה של הבית. לוקח את המחשב של אבא בשביל להיכנס לאתרים שלי, מתעדכן, מתכתב, מתרגל. אחים שלי באים והולכים, אומרים שלום ומה קורה, ואח שלי הקטן מפציר בי לשחק איתו איזה משחק שהוא לא יודע איזה הוא רוצה. העיקר לשחק. איתי. אנחנו פותחים משחק טאקי וכמובן אני נותן לו לנצח. ואז אני מנצח אותו. שיהיה תיקו. שילמד גם להפסיד. אחר כך מסתכל על השעה ומתנדב להרדים אותו. מקפיץ אותו למקלחת, אומר לו שזה חשוב שהוא ישן עכשיו גם כשזה חופש, וקורא איתו סיפור. ואז, כשאני מנשק אותו נשיקת לילה טוב, אני מבין שהוא באמת גדל מאז שהייתי פה. והוא גם קורא לא רע.

אני מתחיל להתקשר לחבר שלי מירושלים. שואל מה קורה, מה חדש, ואם יש מצב לצאת הערב. הוא מספר לי על חברה שלו, חברים שלו, ואני מריח ממנו את הניחוח הירושלמי הזה, משהו שזר ומוכר ביחד. קצת מקנא, אבל בכל זאת שמח בשבילו. הוא אומר לי שנשלים פערים כבר באיזה פאב בירושלים. אני הולך לראות טלוויזיה עד אז. כשמגיע השעה, אנחנו נוסעים למרכז העיר, ואני רואה שמרכז העיר כבר לא אותו מקום שהכרתי. "איפה הפאב הזה? מה עשו שם? ממתי זה פה?" אני שואל והוא רק מחייך ואומר "וואו, אתה ממש לא מעודכן". בסוף אנחנו מצטרפים לעוד כמה חברים מהתיכון ומוצאים איזה מקום נחמד, בזמן שאני מדבר עם כולם. מתעדכן.

הם מספרים לי על המקומות עבודה שלהם. על חוויות שהיו להם בירושלים, על הנסיעה שלהם לאילת, על מפגשים כאלה ואחרים, ואני רק מוקסם, צוחק עם כולם ובעיקר חושב על כמה שהם בדיוק אותם חברה שזנחתי בתיכון. בשבילי, זה נראה כאילו לא השתנו בכלל. חוץ מזה שהוא קצת השמין והוא קצת גבה. ובזמן שאנחנו מסיימים את היציאה הירושלמית הזאת, אני פתאום מרגיש זר כל כך. אורח בעיר לא מוכרת.

את היום שאחרי זה, אני מבלה עם אח שלי הקטן בפארק. אני מסתכל על השינויים שקרו מסביב לבית שלי. על הבנייה של השכנים שלי ש"מלא זמן זה ככה. איפה אתה חי" ועל הרחובות שקצת השתנו. הילדים בפארק לא מוכרים לי, אבל הם גם אף פעם לא היו מוכרים. אח שלי מוצא חברים מבית הספר, ומתחיל לשחק. משהו מאוד סמפטי בתמונה הזאת. משהו שאני קצת מתגעגע אליו.

אחרי עוד כמה שעות טלוויזיה ומחשב, אני אורז את הדברים וחוזר לדירה שלי עם אוטובוס לתל אביב. אני משאיר מאחור את המשפחה שלי ואת הסביבה הירושלמית ואני כבר חושב על התוכניות שלי בתל אביב. וכשאני מסובב את המפתח בדלת הדירה שלי, רואה את הבלגן שהשארתי בחדר ואת המחשב שלי שמכובה, כאילו מחכה שאני אעיר אותו, משהו בי קצת זז. אני בולע את הרוק, מדליק את המחשב ונכנס לאתרים שלי. מתכתב, כותב, מסתגל.