אז לפעמים מגיע גם פוסט כזה, אינטימי, אישי יותר.
כזה שאני לא רוצה לחלוק עם אחרים, אבל הלב צורח שהוא רוצה להוציא החוצה.
אז הדילמה נוראית, הלב והראש בוויכוח נוראי ובסוף, כמו תמיד, הלב מנצח..
אני יודעת שבסוף הראש יקבל את הפיקוד ויתן לעצמו כמה מכות על זה שהוא נכנע לרגשות.
אבל צריך לנצל עכשיו את הרגע שיש לנו, האור הירוק הזה.

יוצא לי לאחרונה לחשוב על זה הרבה, יותר מדי אפילו.
אני באה מבית מסורתי, פחות או יותר,
כל חיי האמנתי, אני משתדלת לשמור מצוות, ללכת בדרך הנכונה.
אז איך זה שקורים לי דברים נוראיים לפעמים?

אז אני קוראת כאן ומבינה שהצרות שלי הן עפר ואבק לעומת צרות של אחרים,
אבל מה אני יעשה שאלו הדברים שבאמת מזעזעים לי את החיים.

סבא שלא הכרתי בחיים בגלל נתק משפחתי מפגר,
סבתא שנפטרה כשהייתי בת שש ואף פעם לא השלמתי עם זה
סבא שנפטר באמבטיה ואני הוצאתי אותו משם מת,
טראומה עם הכלבה שלי והמריבה עם הכלבים השכונתיים.
הבעיות עם עדי, והעובדה שאני לא יצליח לשכוח אותו אף פעם.
המריבות עם ההורים והקשר החולני שיש לי אליהם.

משהו פה לא בסדר, משהו דפוק במערכת, מישהו דופק לי את המערכת.
אז אני שואלת את אלוקים, למה הוא עושה לי את החיים כל כך קשים? אולי כדי לחשל אותי?
כי בינתיים זה לא ממש מצליח לו,
הוא היה יכול למצוא פתרונות כל כך יותר טובים,
אני מרגישה שאני הולכת קדימה ובעצם נשארת במקום.
או אפילו נופלת לתוך בור עמוק, ואני לא יודעת איך לצאת מכאן.
אני לא בדיוק יודעת מה אני רוצה מהחיים שלי,

פתאום יש לי כל כך הרבה החלטות,
פתאום אני אחראית למעשים שלי יותר מדי,ובבת אחת אני מקבלת את כל המכות.
כל החיים הייתי הילדה השקטה בחבורה, פתאום אני מושכת אש,
מה עשיתי שזה מגיע לי? אולי לא האמנתי מספיק? אולי עצם כתיבת הפוסט זה חטא.
אבל מתישהו אני חייבת לפרוק משהו שכזה, אחרת אני אתפוצץ.

אז עכשיו עולה הרעיון של קצונה. יש לי אומנם עוד 3 חודשים להחליט, אבל זה מסובך..
לחתום שנה קבע, ולדעת מראש שאני לא ממשיכה יותר,
זה שנה ולצאת משם, שנה שאני מבזבזת
אבל להיות קצינה, לא להישאר חיילת רגילה,
אבל בכל זאת, קצינת שלישות, שעושה יומיות, והתפקיד לא ממש רציני.

אז הראש מתפוצץ, ובפעם הראשונה בחיים אין לי את מי להאשים מלבד את עצמי.
הכל מסתובב, הכל נגדי, או לא, אני לא בדיוק יודעת,

עכשיו אני יודעת הכי טוב, שאני רוצה להישאר ביום הזה, החופש הזה, כל החיים.
לא לגדול יותר, לא להתבגר,
לא רוצה יותר להיות ילדה גדולה, רוצה להיות ילדונות, רוצה לעשות מה שאני רוצה מתי שאני רוצה
רוצה את האפשרות להחליט מה ללבוש, ואיך להסתרק,
רוצה לשמוע מוזיקה כל היום,
רוצה לראות ערוץ הילדים ולא חדשות.
לא רוצה לבכות כשמספרים שעוד חיל נפל,

* לשם הבהרה, אני רוצה לשרת בצבא ההגנה לישראל, אני גאה לשרת בו,
זה פשוט רגע משבר, ומחשבות אישיות שאני מקווה שיעברו מהר.