הלובי של מלון קוסמוס במוסקבה. אווירה של מזימות בינלאומיות. הז'קט של האיש שיציע לי בנימוס להתלוות אליו יהיה ספוג בריח של סיגריות. הוא יאחז בזרועי ונעבור על פני קבוצה של תיירים יפנים שיצלמו תמונות למזכרת. שנינו ניקלט ברקע ואף אחד לא ידע שזאת תהיה למעשה הפעם האחרונה שפני נראו בציבור לפני שנעלמתי.

"תיזהרי במה שאת אומרת. המילים מסוכנות," כך יגיד לי ביל ידידי, האיש שסיפר לי את הסוד הכי שמור על מי באמת שולט בעולם, מי מנהל את העניינים. עכשיו "הם" רואים בי איום. אני מאמינה שבלי שהיתה לו כוונה רעה, הפך אותי ביל לאישה שידעה יותר מדי. גם אם זו אישה שלא כל כך הבינה את מה שהיא יודעת, היא הפכה למסוכנת. קשה יהיה לסמוך עלי שלא אדבר על מה שנודע לי. ברור שעדיף יהיה שאעלם. ואין מקום אידיאלי כמו מוסקבה.

בקומה העשרים ושלוש של מלון קוסמוס, ביל ידידי ואני מעבירים לילה סוער. בין לבין הוא מספר לי שהכלכלה העולמית מתנהלת על פי חוקים קדומים. חוקים תנכיים הנוגעים לשעבוד, הלוואות ונושים, מעשרים ושמיטות – כל אלה מיושמים בדייקנות בידי אלה המושכים בחוטים. יהודים. אף אחד מאיתנו לא מזכיר את הכינוי שלהם. אני לא רוצה להסתבך. אני רק רוצה להתכרבל עם ביל ולהיות כמו תמיד, קלילה ורגועה.

אז בלילה האחרון ההוא ישנתי כמו דולפין: במשמרות בין שני החצאים של המוח. בחצי המוח הער, הייתי מודעת היטב לנוכחותו הפיזית החמימה של ביל, ידידי. ברגע הראשון שנפגשנו, הוא אמר שאני ממש מוכרת לו ושכנראה הכרנו לפני 5000 שנה. מצדי, זה יכול להיות משפט שהוא אומר לכל אישה. עניתי, וגם זאת לא בפעם הראשונה, שהוא בטח זוכר אותי מהעתיד. והזמן החולף הוכיח שאכן קשה לנו להוריד את הידיים אחד מהשני. וזה מה שהכי קובע כשמשהו נועד לקרות בין שני אנשים. וגם אם המטרה שלשמה הגענו למוסקבה היתה השתתפות בכנס שמוקדש לשינוי מודעות עולמי, דווקא בחדר בקומה העשרים ושלוש של מלון התחילה המהפכה.

"כולנו יצורים המצויים בתוך מציאות של שיעבוד, ממושכנים מלידה ועד מוות," סיפר לי ביל, והוסיף שהוא גילה איך אפשר לצאת לחופשי. הוא עצמו כבר חצה את הקווים. אמרתי שאני רוצה ומוכנה לשלם את המחיר. הוא שאל אם אני בטוחה ואמר שאין דרך חזרה. נצמדתי חזק אל חום גופו וזאת היתה הבחירה שלי. למחרת נעלמתי. בפעם האחרונה נראיתי בלובי של מלון קוסמוס במוסקבה.