"אני כל כך שמחה שבאנו לפה שוב, כבר הרבה זמן לא היינו פה." היא אמרה ושחקה בשערה בעצבנות.
"כן, באמת הרבה זמן, אני תוהה למה. טוב שגררת אותי לפה איתך, כמה אפשר ללכת לאותו מקום שמח ועליז כל פעם. טוב שאנחנו מגוונים מדי פעם." הוא ענה והתנועע בחוסר נוחות על הכיסא הצר והקשה.
הוא הביט מסביב ובכל מקום הביטו בו מבטים חמוצים ועיניים רעבות למרות הצלחות הגדושות שהיו מונחות על השולחנות. כולם לעסו במרץ אבל נראה היה שזה לא הקטע במקום הזה. "באמת שכחתי איך זה מרגיש פה" הוא חשב לעצמו ומייד הרגיש שהוא רעב.

"מלצר!" הוא קרא, וכהרף עין הופיע משום מקום מלצר אדיב ולבוש למשעי שברק מוזר בעיניו. "אתה יכול לספר לנו מה המיוחדים של הערב?"  ועייפות מסוימת ניכרה בקולו.
"בוודאי, בשביל זה אני כאן." התרברב המלצר ושלח מבט חמדני לעבר המחשוף שלה. היא חייכה אליו בחביבות בתגובה. לרגע היתה שתיקה באוויר. "ובכן, אתה מתכוון לספר לנו?" הוא חתך את המתח שנוצר. "כן, כמובן" התעשת המלצר "יש לנו היום מרק חם ואת מנת הבית המיוחדת, סטייק עלבון צורב על מצע של חשדות מוקפצים קלות ברוטב חסר מנוחה, או דג חמקן אבל אני לא ממליץ עליו כי הוא בדרך כלל נעלם מהצלחת מיד אחרי הביס הראשון".
"המממ... תן לנו לחשוב רגע טוב?" הוא אמר והביט בה לראות מה היא רוצה. המלצר נעלם כמו שהופיע והיא אמרה "אני חושבת שבא לי סלט בכלל, אני לא כל כך רעבה".
"אוקי. מלצר!" והמלצר נעמד בזריזות מצידו השמאלי הפעם תוך שהוא בוהה בחלל האוויר. "אני אקח את מנת הבית".
"בחירה מצוינת אדוני" ענה המלצר, "ואיך אתה רוצה אותו את העלבון שלך? צורב או דוקר?"
"אני חושב שעדיף צורב קצת יותר מאשר דוקר, אי אפשר שהוא יהיה חי לגמרי ומצד שני שלא יהיה צורב מדי כי אז באמת כבר אין לו טעם" הוא ענה. "ולגברת תביא סלט...?"
"ספקות, סלט ספקות זה מה שמרגיש לי הפעם" היא ענתה והשפילה את המבט.
"רשמתי" אמר המלצר היעיל "ומה תשתו?" שאל כהרגלם של מלצרים.
"המממ... יש לכם בירה מהחבית?" הוא שאל והיא הנהנה.
"לא, כי זה חמץ אבל אני יכול להציע לכם קוקטייל נהדר של קנאה יוקדת או שאתם רוצים יין דמעות מרלו של יקבי השכחה?"
"אני לא יודע" הוא אמר "מה בא לך?"
"אני רוצה יין, תביא בקבוק מזה, נראה מה יקרה." היא אמרה והחזיקה לו את היד מתחת לשולחן.
"אין בעיה, כבר חוזר" אמר המלצר ונעלם.
"את ראית את זה?" הוא אמר "היה לו שם שהוא הסתובב ... "
"מה? מה ראית?" היא אמרה וסובבה את המבט לאחור היכן שנעלם המלצר "לא ראיתי כלום"
"אני יכול להשבע שראיתי שהיה לו... טוב נו, לא משנה"

"הנה היין שלכם, מי טועם?" הפתיע אותם המלצר המהיר הפעם מזוית חדשה לגמרי. "אני" היא אמרה והמלצר מזג מעט יין לכוס שלה. היא שתתה במהירות "טוב מאוד, זה ממש מחליק עמוק פנימה ומציף את העיניים". ליקקה את שפתיה ואת קצה אצבעה שוכחת את הטיפות שניגרו במורד הסנטר.
הוא חשב לעצמו מחשבה קטנה ואז לגם קצת גם הוא מהכוס שהונחה לפניו, "לחיי הזכרון המתעמעם" הוא אמר, והיא חייכה והסתכלה לו ישר בעיניים.
"והנה המנות שהזמנתם, סלט ספקות מהודר לך גבירתי, וסטייק עלבון לך אדוני" הניח המלצר שתי צלחות ענקיות על השולחן והתפוגג באפלולית האולם.
סלט הספקות שלה, היה משובח לכל הדעות, הספקות נחו שם מקופלים ומכווצים כמו שצריך אך מוצקים למראה, ומעל כולם נח לו ספק סביר וכולם טבלו ברוטב מעורפל של אי בהירות. היא נטלה מזלג והחלה דולה ספק אחר ספק מהצלחת.
לעומת זאת סטייק העלבון שלו שנח על מצע חשדות היה צורב למדי אפילו צורב מדי. החשדות התפתלו להם מתחתיו, נעים לכל עבר, מנסים לדקור אותו, במיוחד החשדות המנקרים כמו ציפורים קטנות וקופצניות עם מקור קשה וחד.
הוא חתך את הסטייק בסכין ולעס חתיכה קטנה של עלבון צורב שירד במורד הגרון הישר אל הבטן, הוא טעם חשד מנקר אחד והרגיש איך הוא צובט אותו במקורו הקטן בקיבה. "טעים לך?" הוא שאל אותה.
"כן, מאוד" היא ענתה, תוך שהיא מכרסמת איזה ספק מכרסם שהתעורר לפתע מתרדמתו בצלחת שלה.
הם לעסו בשקט, תוך חילופי דברים קטנים משאירים פיסות קטנות של חשדות וספקות מפוזרים בצלחות.

"אפשר להציע לכם קינוח? אני יכול להמליץ לכם על סופלה אכזבה או כדור גלידה בטעם החמצה עם קצפת אשליות..." המלצר צץ לו לידם בדיוק ברגע שהניחו את הסכין והמזלג בצורה המדויקת שמסמנת את סוף הארוחה. "אני כבר מפנה לכם ואתה תחליטו בינתיים" המשיך המלצר המיומן ונעלם עם הכלים הריקים.
"לא בא לי יותר כלום" הוא אמר "נמאס לי לשבת פה אני רוצה הביתה"
"כן, למרות שבא לי קצת עוגת גבינה ריקה מתוכן" היא השיבה, "אבל אם אתה רוצה נלך"

"חשבון בבקשה" הוא סימן מרחוק לדמות המעורפלת.
"בבקשה," אמר המלצר והניח על השולחן חשבון בספרות מדוקדקות וברורות למראה.
"אויש, יש לי רק שטר אהבה אחד של מאתיים ולא בא לי לפרוט אותו למעות קטנות של חיבה" הוא אמר, "אולי יש לך משהו בשביל הטיפ?"
"המממ, אני בודקת, יש לי רק שלוש מעות של חיבה, זה מספיק?" היא שאלה אותו בגבות מורמות.
"טוב נו, אני אשלם באשראי" הוא ענה. "אתם מקבלים כרטיס של ישרא-לאב?" הוא שאל את המלצר.
"כן אין בעיה, כמובן" השיב המלצר "האהבה שלכם תמיד מתקבלת פה בברכה" הוסיף משפט סתום וחייך חיוך שטני משהו.
"מוזר מאוד" הוא חשב לעצמו, "אני יכול להשבע שראיתי זנב מציץ לו מאחור". וחתם על הקבלה הקטנה של כרטיס האשראי.

הם יצאו החוצה. אויר הלילה הקריר הפריד בינם וככל שהתאמצו להחזיק ידיים הם הרגישו כיצד הם מתרחקים זה מזה למרחק נגיעה.