מיא עשת על החיים בזבל

לצפייה במסך מלא

מיא עשת על החיים בזבל

‎70

בריאות ומדע

202 תגובות יום שני, 5/4/10, 09:51

הנקמה המתוקה של פועלי הזבל ■ הבאסה של החיים בקומה שנייה ■ הבוז למצילי תל אביב ■ משנתם של המאמנים-בשקל ■ וחשבון נפש נוסח עצמי

בימים אלה, כשעקב 1100 עמוד של הגהות אוסטרליה שנפלו עליי, אני ספונה בביתי כאסיר במסיכת הברזל, או בדמותו בת ימינו ענת קם, אני נדרשת לחשבון נפש עמוק עם דירתי היוקרתית. וזאת עליכם לדעת, אמנם רחבת ידיים היא, שטופת שמש ואור ומאובזרת בשתי מרפסות ובשני חדרי רחצה וגם במסדרון שמרחיקני מהילדים ומרעשיהם - אך, וזה האך הגדול - שמצויה היא לרוע המזל בקומה השנייה.

לפני שעברתי לכאן, 44 שנים, כאפרוח שבקע מביצתו, מעולם לא ידעתי מהם מגורים בקומה תחתונה. כל הוריי התגוררו תמיד בקומות העליונות, שאמנם הובילו אליהן כ-100 מדרגות בלי מעלית, אך בסופה של העלייה המאומצת והשקולה לאימון כושר, היית מגיעה אל המנוחה והנחלה בקן הנשרים החף משכנים ומרעשים גם בלבה של תל אביב הסואנת. גם בדירות ששכרתי הקפדתי תמיד להתגורר בגובה ולהסתגר בד' אמותיי עם הרגליי המשונים, יחידה בקומה. ובכן, כשעברתי לכאן כלל לא שיערתי מה יעוללו לעצביי הרופפים במילא מגורים בקומה שנייה.

אשפה לבנה מטונפת

הדרמה מתחילה בחמש-שש בבוקר, כשמשאית הזבל עוברת ברחוב. אני כבר לא מדברת על הרעש הנוראי שהיא מקימה - מה, אין בנמצא משאיות זבל מרעישות פחות? אני בטוחה שיש. ואני משוכנעת שעיריית ת"א יכולה היתה להצטייד בהן בסכומי הארנונה האסטרונומיים שהיא גובה כל חודש ממגדלי המשרדים העצומים שבתחומה. אבל פועלי הזבל, שידוע שהם מוועדי העובדים החזקים בעירייה ומרוויחים משכורות עתק (לא מנקי הרחובות המסכנים, שהם עובדי קבלן שמרוויחים 14 ש"ח לשעה), בשיא העצבים ורגשות הנקם על העבודה המסריחה שלהם - כן, המסריחה והמעצבנת - ועל העובדה שהם נאלצים לקום בחושך (וגומרים לעבוד ארבע שעות מאוחר יותר), גוררים את הפחים ומטיחים אותם בשיא הרעש האפשרי. כן, במו עיניי ראיתי. ממש בכוונה. אין אפשרות טכנית להקים רעש גדול יותר מזה שהם מקימים. וכמובן, שאין יום שאני לא מתעוררת מהדרמה הזאת, שדי נעלמה מאוזניי כשגרתי בקומה החמישית (בלי מעלית!) אפילו הקימו קבוצה בפייסבוק במחאה על ה"יקיצה התפעולית" היומיומית.

החיים הם זבל

ואם אנחנו כבר עוסקים בעובדים המהוללים של עיריית תל אביב המפוארת, ואם אנחנו כאן בפוסט שחרור קיטור, כי מזמן לא קיטרתי קצת, אז לידיעתכם, כיוון שאני מנותקת מלוח השנה ומהעם, עשיתי את הטעות הפטאלית והלכתי לים לתומי בחופשת פסח, ובעודי מנסה למצוא לי מקום בין ההמונים (כולל גיברת אחת שנצמדה אליי בצורה חשודה ומאוד הפריע לה שיש חול בים וכל הזמן ניסתה להסירו מגופה! דבר שמאוד הגביר לי את הנוירוזות ורציתי לחנוק אותה במו ידיי ולומר לה שאם טיפוסים כמוה ששונאים חול היו מלכתחילה נשארים בבית, מה שהיה יותר סביר, היה לי יותר ים לעצמי!), בקיצור - בשעה 1:45 נשמע ברמקול קולו המתרונן של המציל שהודיע: "כרגע מסתיימים שירותי ההצלה, אתם מתבקשים לצאת מהמים, הרחצה מסוכנת". כאילו - דהההההה! אתם מבינים? חול המועד, והם עובדים חצי יום. אולי גם בשבת הם לא יעבדו? ובחגים? ובחופש הגדול? הרי הם לא עובדים כל החורף - ואנשים שוחים בים בחורף! והם מרוויחים עשרות אלפי שקלים לחודש, גם בחורף, כשאינם עובדים!

טוב, אני לא גמרתי לקטר. המצילים היו רק הפסקה מתודית ועכשיו נחזור לדירה. כשגרתי בגובה הייתי לבד, ואילו בקומה השנייה - אני מוקפת שכנים! זה מזעזע! למשל, קיר חדר-השינה שלי גובל בסלון של שכניי, ואני יודעת מה אתם חושבים - שהם עדים, המסכנים, לסימפוניה הבלתי גמורה של אנחות וגניחות מכיווני, העוסקת כידוע בסקס פרוע עד לשיכרון חושים. הלוואי, הלוואי שזה היה המצב. אלא שלדאבוני זוג הפנסיונרים החביב - הוא פרופסור למתמטיקה והיא רקדנית לשעבר, חולים על מוסיקה קלאסית, והסימפוניות הלא נגמרות בוקעות דווקא מכיוונם עד אישון לילה (12) והחל מדי מוקדם בבוקר (10), כשאני מנסה בכוחותיי הדלים להיצמד לטופי חתולי המגרגר מתוך שינה ולפצות את עצמי על היקיצה הזבלית של חמש בבוקר.

הוא/היא

בנוסף, יש לי שכנים, עוד לא גיליתי איזה, שממש, אבל ממש אוהבים חשיש! ואיכשהו, מסביבות חמש אחה"צ ולפעמים אף מוקדם יותר, משתרר בביתי ריחו המגעיל והדוחה, אבל בכמויות (כן נחמה, אני יודעת להבדיל בין חשיש לבין גראס)! וכך יוצא שאני גם לא נהנית מהשפעותיו המבורכות בעצמי וגם נחנקת מהריח, אני וילדיי - שלפחות נשבעים כרגע שלא יעשנו בחיים כלום אם התוצאה היא הסירחון הזה.

רוצים עוד? יש, למה לא. לאחרונה התחלתי להשתתף קצת בדיונים בקהילות שבקפה, ואתם לא מתארים לעצמכם איזה שיט הולך שם. התגובות לפוסטים זה עוד ברגוע יחסית ל'תרבות' הדיון שם. זהו, אני די גמרתי שם, בלי נדר. אבל מה שהכי מצחיק זה שיש שם השתתפות רבתי של המאמנים-בשקל של הקפה, שזה בערך 80% מאוכלוסיית הקפה הרי, והם מוכרים את מרכולתם המפוקפקת בלי בושה, ולכל משתתף שמעלה בעיה לדיון, לא משנה באיזה תחום, ישר מציעים "לפנות לטיפול", כאילו לבנאדם אין חברים, מכרים, משפחה שיכולים לעזור לו. והשפה שלהם פשוט ממתק - ציטוט לדוגמה: "טוב שלא שחררת את חרצובות לשונך" - בחיי! ככה הם כתבו למישהי שחברתה נעזבה על ידי בעלה והיא לא אמרה לה, לחברה, ברוך שפטרנו. בקיצור, אחרי השעשוע המוגבל שהסצינה הזאת סיפקה לי, הבנתי שזה לא בשבילי.

מחווה לוולנטיינ'ס דיי

יום ההולדת שלי מתקרב, וזה זמן לחשבון נפש, אבל מי שמכירים אותי יודעים, שאני הרבה יותר טובה בחשבון נפשו של הזולת - כלומר בלחשבן לאחרים כיצד הם לא היו בסדר כלפיי! אז אני בינתיים, אחרי כל הטרוניות שלי, מתנחמת בשיר הזה מ–2005 של ארוס אהובי - לה נוסטרה ויטה - חיינו, שאומר:

עכשיו, אחרי שהכל כבר נאמר,
אעצור לרגע
ואנסה לשכוח את העבר.

חיינו עוברים
בעולם רע
בחיפוש אחרי חיוך,
אחרי האהבה.

החיים הם גן עדן וגיהנום
אבל לא נפסיק לחלום,
על עולם טוב יותר,
עוד יש לנו תקווה.

טים נובל וסו וובסטר

ולסיום - הזבל של אחד הוא הזהב של האחר - ואת זה יודעים טוב מאוד צמד האמנים טים נובל וסו וובסטר, מהאמנים הידועים והמצליחים בסצינה הפוסטמודרנית של לונדון, שמתמחים בזבל, וכל היצירות שמלוות את הפוסט הזה הן שלהם (וגם הזבל שלהם) מעניין כמה רעש עושות המשאיות בלונדון ואם כפראפראזה, בלונדון הרעש יותר נוח, או הזבל פחות מסריח. ■

דרג את התוכן:

תגובות (198)

נא להתחבר כדי להגיב

התחברות או הרשמה

ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.

/null/cdate#

/null/text_64k_1#

RSS

מדקדקת בקטנות

18/4/10 21:20:

מאוד מאוד אבל מאוד אהבתי את היצירות שבתמונות.

איזה רעיון מדהים.

איפה ראית את זה?

חן הקוקייה

\"כדי לא לשנוא את בני האדם, אני מעדיף להתרחק מהם\"ז'אן ז'אק רוסו

פוסטים אחרונים

ארכיון