כותרות TheMarker >
    ';

    פוסטים אחרונים

    ארכיון

    תגובות (21)

    נא להתחבר כדי להגיב

    התחברות או הרשמה   

    סדר התגובות :
    ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
    /null/cdate#

    /null/text_64k_1#

    RSS
      8/4/10 17:54:
    כתיבה מעניינת ומקורית.
      8/4/10 15:46:

    כן יש התחלה ויש המשך LOLA ותודה עבור

    העניין הרב והביקורת החיובית. 

      7/4/10 23:36:

     

    שלום קדמן,


    הסיפור טוב, מעוררסקרנות ומיטיב לבטא את הצייטגייסט.

    מקווה מאד שיש המשך, כי זה משאיר את הקורא עם חצי תאוותו בידו :)

     

     

    תודה,

    לולה

     

     

     

     

     

     

      7/4/10 18:35:
    תודה יגאל עבור ההתעניינות והמחמאות הנדיבות.
      7/4/10 18:04:


    מסוגנן וקולח.

    תודה

      6/4/10 21:20:

    הדס יקרה איך, איך כמעט דילגתי עלייך...

    תודה מקרב לב, אני שמח שקראת את

    הקטע הזה וכל פוסט שאני מעלה ושוב

    המון תודות.

      6/4/10 21:15:
    תודה משה עבור המלים החמות.
      6/4/10 18:14:

    נכון מאוד לאה, גם ברצח קהילת חברון ב- 1929, הייתה משפחה

    ערבית אחת שהצילה משפחה יהודית שהייתה עמם בקשר הדוק.

    אני לא מוציא משפט על הכלל, אולם אני יודע מנסיוני כי רוב העולם

    הערבי (בעיקר, ולאו דווקא המוסלמים) דומה לעתים לחבית אבק

    שריפה שגץ בודד אחד מדליק אותו, ואז גם המתונים מצטרפים, גם

    אם היו להם קשרים אמיצים עם ידידיהם מאתמול. ואותם מתי מספר

    ששומרים על שפיותם - בעיני הפנטים הם "עשבים שוטים".

    תודה עבור ההערות הנבונות שלך.

     

      6/4/10 17:57:


    א. כתוב אמין וקולח

     

    ב. פן אחד מן התמונה הכוללת כמובן

    יש באזורינו קשרים בין-אישיים -מוסלמים+יהודים מוצלחים מאוד על מישור חברי

    אך חבית חומר הנפץ תמיד קיימת ואפשרית

     

    ג. ההתייחסות השובניסטית אוטנטית מאוד

    תמיד תמצא את השבאב  شباب בשיג-ושיח מעין זה

     

    נפלא

    לאה

     

     

      6/4/10 14:26:

    חיים

    יופי של כתיבה...*

    ומנטליות לא מגובשת אצל הדמויות...

    ערבית/ישראלית...

    והתסכול הרב שנובע מזה...מועבר חזק!

    יום נפלא

    מהדס.

      6/4/10 14:03:

    כתיבה נפלאה

    משה 

      6/4/10 06:51:

    כן גרייס יש התחלה ויש המשך, זה מותחן

    שנכתב מנקודת ראות של פלסטינאי,כאשר

    המטרה להדגיש את הבדלי המנטליות -

    שמהווים חלק מהקשיים בהידברות עימם,

    ורבים הן במערב והן אצלנו לא מודעים להם. 

      6/4/10 04:29:
    מותחן מעורר אנטאגוניזם,יש המשך?
      5/4/10 22:39:

    טבע האדם המסוים שקדושת החיים אינה

    חשובה לו ולא כבוד זולתו - תודה ג'ינג'ית.

      5/4/10 22:36:
    אוקי איתן אני אמשיך לשחק אותה...
      5/4/10 19:45:

    טבע האדם

    תודה!

      5/4/10 18:34:

    נשארתי מרוחק מהדמיות.קשה היה לי להזדהות עם משהו מהן.נכנסתי לסוג של כוננות.וכמובן שחסר לי ההמשך המסקרן.אם זאת המטרה? אז כמו שאומרים.'שיחקת אותה'...
      5/4/10 17:12:

    נכון מאוד דבי, כתב היד כולו הוא למעשה מותחן,

    בעוד הקטע הזה מתאר חלק מתוכנית חילוץ, כאשר

    השאיפה להגיע לגבול ולעבור אותו מודגשת וכמו

    כן החשש מכשלון, כלומר לכידה. תודה דבי.

      5/4/10 16:22:


    חיים,

    יש בסיפור הקצר תחושה של מתח רב,

    בעיקר בגלל בשל אוסף רגשות התעוב, הזלזול התסכול וכו'

    אותם חווים כל אחד מהגיבורים.

    יש תחושה שכל דקה משהו עומד להתפוצץ.

    תודה על הסיפור

    דבי

      5/4/10 10:45:

    ראשית תודה מירי מרחוק עבור ההתרשמות הכנה.

    איני יודע כמה שנים את נמצאת מחוץ לארץ (בשליחות

    אני מניח), אך זו כנראה הסיבה להשתאות שלך. מכל

    מקום תודה רבה וחג שמח.

      5/4/10 10:40:

    אני מוכרחה לציין שההבט של כתיבת הקטע שלך הוא מאד מיוחד ומשונה. קראתי את הפוסט והייתי צריכה מנוחה של כמה

    דקות לחשוב איך להגיב. הכתיבה קולחת אומנם אבל הנושא משאיר הרגשה לא נעימה של שני הצדדים שכנראה קיימת

    תדיר בישראל של היום.

    תודה לך

    מירי 

    0

    תחנת הדלק – "מדעי המוות" – קטע

    21 תגובות   יום שני, 5/4/10, 09:55

    רצועת האספלט הצרה בת שני הנתיבים, התפתלה בין נקיקי סלע עולה ויורדת חליפות במדרונותיהם, עד לקטע מישורי קצר שחלף בין קירות נמוכים של מצוק שנחצבו בידי אדם – מחלק את הגבעה החצויה, לשני חלקים שווים בגובהם ובמידותיהם. מעבר לגבעה זו החלה הדרך לרדת במתינות לעבר עמק רחב ידיים, כאשר הדרך נמתחת בו היישר כחוט דקיק, עד לרצועת הרכסים שהגבילה את העמק באופק. לאחר נסיעה של כשעה במהירות ממוצעת של כמאה ועשרה קילומטרים לשעה, הגיעו נוסעי המונית למבנה בודד ומרשים בגודלו. תחנת דלק מודרנית, שכללה מסעדת דרכים מהודרת בקרבה. עובדה מרנינה ומשובבת נפש כנווה במדבר הייתה תחנת דלק זו עבורם.

    למרות שהעדיף להמשיך בדרך ללא עצירה ולהגיע לגבול ללא שהיות, לא יכול היה סמיר להתעלם מהפיתוי הרב להתעכב קמעה ולהעיף עין בתחנה ובמתקניה; לגשת למסעדה להרוות צימאונו וסקרנותו באותה העת.

    המונית סטתה מהדרך לעבר התחנה המהודרת ועצרה לפני פתח המסעדה,  טאהר נטש מקומו וחש לפתוח למענם את דלת המונית.

    בעוד הם מחלצים את אבריהם הנוקשים על המדרכה הצרה בפתח המסעדה, חזר טאהר למושבו והסיע את המונית לעבר רציפי משאבות הדלק.

    הרחק מעיניו המשגיחות של טאהר, שלח סמיר יד מגששת למותניה של ליילה, לאחוז בה ולכוונה לעבר פתח המסעדה.

    'בס! חדל מזה!' סיננה בכעס בשפל קול מבין שיניה, דוחפת ומרחיקה ממנה את ידו השלוחה למותניה. 'חדל אני מזהירה אותך!' הוסיפה בעברית.

    'אל תפגעי בקלות כזו, אני הרי נועדתי לסייע לך, לדאוג לשלומך – זוכרת? מכל מקום אין בעיות, ואת יכולה לסמוך עליי ללא כל חשש.' העיר לה סמיר בעברית אף הוא, מגייס את כל מעט ההתחכמויות שרכש בקמפוס הירושלמי. אך בלבו פנימה נפגע אנושות מתגובתה הקיצונית ומחוסר האמון הגלוי שבדבריה.

    מה הבעיה של הנקבה הזאת? הרהר במרירות. האין אני ראוי להערצה? שתסתום את פיה!  לא מגיעה לי קצת תשומת לב, מעט חום אנושי, לאחר מאמציי!  מן הראוי שתחדל להקפיד עמי על כל שטות הנקבה הזאת, אפשר לחשוב מה כבר עשיתי לה!?! אני הוא זה שהואיל להתייחס אליה, אני הוא זה שראוי לכבוד! את מי היא חושבת לעצמה, היא עם הפרצוף מעורר הרחמים שלה – פרצוף "אחורי הגמל" שלה! האין אני גבר נאה, בהחלט כן! כשיגיע הזמן היא תתמסר לי מרצונה… כן, היא תסיר את מסיכת ההתחסדות הזו מעל פניה ובתוך זמן קצר ביותר, יא חביבתי! סיכם לעצמו סמיר את האירוע הקצר בקור רוח, מבליע את עלבונו ופתח למענה לרווחה את דלת המסעדה.

    ליילה נעה לפניו לעבר הדלפק הארוך של הבר, ולשורת ההדומים המוגבהים שערוכה הייתה לאורכו. יהודי צעיר גבה קומה ורחב כתפיים, עמד מאחורי הדלפק לשרתם. שיער בלונדי ארוך ומתולתל שיווה לו מראה של קדוש נוצרי, עוטה גופייה שחשפה את כתפיו השריריות סקר אותם קרבים במבט מתנשא ואטום. מולו התיישבו שניהם לאורך הבר מניחים מרפקיהם על הדלפק.

    'אהלאן,' קידמם היהודי בחיוך קר ומתנשא, מברכם בשפת אמם שהתגנבה לסלנג היום-יומי של הישראלים, כמו מספר רב אחר של מונחים שהסתננו לשפה העברית במרוצת השנים. הייתה זו נוכחותו של סמיר שגרמה לו ליהודי המתנשא להעריך ללא כל היסוס, שעוסק הוא בישראלים כמותו. הפנייה הזו שלו ושל רבים כמותו בשפתם זה לזה, כלל לא החמיאה להם, להפך, העובדה שהיהודים המתועבים הללו סיגלו לעצמם מושגים רבים משפתם, אשר שימשו לצורכיהם היומיים הרתיחה אותם, ממש כך.

    מכל מקום סמיר ניהל את השיחה עמו בעברית קולחת ונמלצת, בלא שהסגיר את הנטייה להגייה גרונית ומוטעמת, ובלא שמבטאו יסגיר מוצאו האמיתי;  מעורר את התפעלותה של ליילה, למרות תיעובה את השפה הזו של שכניהם. כאזרחית ישראלית לכל דבר מיום הולדתה, הנושאת תעודת זהות של משרד הפנים הישראלי, רשיון נהיגה מטעם משרד התחבורה הישראלי, התקנאה בו למרות תיעובה את השפה הזו שנמנעה מלדבר בה. במקרים הבודדים כאשר פנו אליה בעברית לא השיבה, ובמידה ונאלצה להשיב השיבה באחת מהשפות הזרות בהן שלטה. עד כדי כך שנאה את השפה הזו. לפיכך העדיפה להאזין לשיחתם מבלי להתערב בה, תולה עיניים מעריצות כביכול בסמיר, מניחה לו לנהל את ענייניהם עם היהודי המתנשא, נמנעת מלהטיל לעברו ולו גם מבט בודד אחד.

    מלבד זאת דחקה עצמה לעבר סמיר נשענת על כתפו ברוך, כפי שנוהגות מרבית הצעירות הישראליות חסרות הבושה, למרות הבוז והתיעוב שהתנהגות שכזו גורמת לה תמיד.  אך הנסיבות במקרה זה חייבו אותה לנקוט באמצעים זהים אלה. מדי פעם  כאשר סבורה הייתה שסמיר מפריז, והשיחה גולשת לפסים של פטפוט מיותר וחסר תוחלת,  הייתה דוחקת בו קלות בברכה הסמוכה לירכו; ולאחר שתי דקות של שיחה מתארכת לא חדלה מלהציק לו, חובטת בו קלות מדי שניות מספר בברכה, דוחקת בו לשים קץ לשיחה.

    אין כל טעם ליטול סיכונים מיותרים כגון אלה, כמו לכפות על הצעיר היהודי לזכור אותם ואת תווי פניהם עקב שיחה מתארכת ומיותרת, או בהסגרת פרטים אודותם או בפליטת פה בלתי רצונית, שעלולה להסגיר מוצאם ואת העובדה שמעמידי פנים הם.

    למרבית המזל היה זה הצעיר היהודי המתנשא עצמו, ששם קץ בפתאומיות לשיחה הלבבית שניהל עמו סמיר. "יום ארוך ודחוס לפניו…" שיקר להם במצח נחושה. וכי כמה לקוחות נוספים מלבדם עשויים להגיע למקום שכוח אל זה במשך היום – מתי מספר, או  אף ייתכן והם יהיו לקוחותיו היחידים ביום זה.  האמת הייתה שלא מסוגל היה להוסיף לסבול את התעלמותה של ליילה מפניו הנאים ומגופו החשוף והשרירי, וככל שנמשכה השיחה גבר תסכולו, עד שאיבד סבלנותו ושם לה קץ.

    לפני שעזבו קנה ממנו סמיר מספר בקבוקים של משקאות קלים ומים מינרליים, תוצרת מקומית "כחול-לבן", הדגיש סמיר משחק בהצלחה את הפטריוט הישראלי ושילם לו לשחצן הצעיר את המחיר המופרז שדרש ואף השאיר את העודף כטיפ, לכלב המזוהם!

    השבח לאל היצור המבחיל הזה מאחורינו, מכל מקום סמיר עשה את המוטל עליו במקרה זה, באופן מעורר התפעלות… הרהרה ליילה בהקלה מרובה, מובילה את הדרך החוצה, כאשר סמיר בעקבותיה, נושא את התיבה עם המשקאות כבעל ישראלי מצוי.

    המונית כשמנועה פועל המתינה להם במפרצון קטן לא הרחק מפתח המסעדה, מוכנה לתזוזה מיידית. טאהר העדיף להמתין להם בקוצר רוח מאחורי ההגה, למרות שהדבר עלול היה להראות מוזר בעיני כל עובר אורח מזדמן; ואף למרות ההוראות הברורות שנמסרו לו, לא היה לו כל רצון להראות את פניו במסעדה.   

    'ובכן איך הלך? הכל בסדר?' שאל שעה ששבו לתפוש מקומותיהם במונית.

    'השבח לאל!' השיבה ליילה בחיוך ומיד יצאו לדרך.

    איזו יעילות! איזה צמד של מקצוענים! הרהר סמיר בבוז ובתסכול הולך וגובר. חום גופה של ליילה עורה הענוג, שאת רכותו החמימה חש זה עתה – העובדה שנאלץ מיד לאחר מכן לשאת את התיבה עם המשקאות בעקבותיה, כמו בעל ישראלי טיפוסי, גרמו לתסכולו הרב ולהשפלה העזה שחש. אך מוטב שיחדל מענות עצמו, בבוא הזמן יתחשבן עם שניהם ועמה בפרט. סיכם לעצמו נושם עמוקות את משבי הרוח שחדרו מבעד לחלון הפתוח, מרגיע רוחו הסוערת בהדרגה.

     

    © חיים קדמן 1991 – כל הזכויות שמורות.
    דרג את התוכן: