אני יושבת כבר רבע שעה מול הצג. לא כל כך יודעת איך מתרגמים את התחושות למילים. מסתבר שלעיתים זה לא כל כך פשוט. ואני מעלה מיני תמונות בראשי, מחייכת פה, מעלה דמעה שם, מניעה בראשי - כאילו הייתי מדברת לעצמי, או עם מישהו - נושכת את שפתי התחתונה - יום לפני המפגש הזה - זה שמשורשר זה מכבר, עוד עלו לבטים באשר למה שיהיה - ואם אני מסוגלת לעבור את זה בשלום. בדרך כלל שאלה כזו לא הייתה עולה כלל על דעתי, אך הימים, השבועות ואולי החודשים האחרונים נתנו אותותם והריקנות שעטפה אותי איפשרה לספקנות, ללבטים למלא כל חלל חיובי בנפשי. להציג על במה זה דבר אחד, אך אני לא אוהבת לחייך לאנשים חיוכים שאינם אמיתיים. אם לחייך - אז מכל הלב, ולא רציתי להעלות סתם חיוך של "NICE TO MEET YOU" במפגש הזה, שאת באיו לא הכרתי. קצת חששתי. אבל... לא הייתיי צריכה אפילו להשתדל, כי מן השניה הראשונה, מן המפגש הראשון - החיוך עלה, ונשאר שם. כל הערב, ואף יותר מכך. הייתה שם כזו חיוניות בקרב הבאים שיכלה להדביק גם את הפסימי ביותר שבינינו, ואת מחוסרי האנרגיה שבינינו. אדם מבחוץ יכול היה לחשוב שכולנו חברים זה שנים, ומפגשים מסוג זה (מהסוג האישי) הוא דבר שבשגרה. והמדהים הוא שאת מרבית באי הערב ראיתי בפעם הראשונה בחיי, את החלק הנוסף הכרתי וירטואלית רק לפני כחודשיים... אבל כולם באו עם רצון אמיתי שהמפגש הזה יהיה מוצלח - וכשרוצים, אז מצליחים.
אינני חושבת שבאי הערב הזה מבינים (עד לרגע זה, אולי) כמה כוח נתתם לי ביחס המפרגן שלכם - האחד כלפי השני, וכלפי בפרט. ועל כך - תודתי העמוקה והכנה. נהניתי - ועדיין נהנית.
|