שבוע תשעה עשר

אחרי הרבה לבטים החלטנו לעשות מי שפיר.

התוצאות של הסקר הגנטי הראו שהסיכוי לילד חולה בדאון הוא 1:5000 בערך אחרי שכלול של הגיל.

הסיכון להפלה במי שפיר הוא חצי אחוז. 1:200. זה הרבה יותר

ועדיין, בין אבל על ילד חולה שנמשך כל החיים, לבין אבל על הפלה, אני מעדיפה להפיל.



כל תינוק שיכנס למשפחה שלנו עכשיו יזעזע אותנו. החיים שלנו שלווים יחסית. להכניס ילד חולה יזעזע אותנו ברמה כזו שאני לא בטוחה שנצליח לעמוד בה.

נכון, גם אם לא יהיה דאון יש עוד מליון תסמונות ומחלות וצרות שיכולות להיות לתינוק. אבל זה מוריד לפחות את זה מהרשימה.



אני עדיין מתלבטת.

הרופא שלי לא מוכן להגיד לי מה דעתו. ביעוץ גנטי אמרו לי שאין הצדקה רפואית לעשות מי שפיר. ועדיין, אני חושבת שכדאי.

קבעתי תור למחר. בעלי יבוא איתי. פחד אלוהים.



את סוף השבוע בילינו עם חברים אצל חברים. גם השכנה חברה שלי היתה. עדיין חלשה קצת מההפלה, ואני מצד שני עם הכרס המתפתחת שלי.



אני אוהבת אותה על היכולת שלה להכיל את זה.

ואני מתחילה אולי להעיז להאמין שזה לא יפגע לנו כל כך בחברות.



לא חושבת על זה עכשיו. מחר מי שפיר. 
 

יום רביעי, 10 בפברואר 2010

שבוע עשרים

היתה לי פגישה במרכז כלשהו לגבי עבודה משותפת עם תינוקות.

יש שם עבודה עם ילדים בכל מני תחומים, ריפוי בעיסוק, פיזיוטרפיה וכולי. אבל הם מטפלים רק מעל גיל שנתיים. היום היתה לי פגישה עם מנהלת המרכז והיא הסכימה לקבל אותי אליה לטיפול עד גיל שנתיים.



אני צריכה להכין כרזות לתלות באזור בכל מני מקומות. ולקוות לטוב.



אם יתקשרו אליה, אני בפנים.