נפגשנו בשעת בוקר מוקדמת בלובי של כפר המכביה. לקח לך דקות ארוכות להסיר את משקפי השמש, דקות ארוכות להבין שהאמון שיחל להיבנות בינינו לא ישתווה לשום מערכת יחסים אותה ידעת בעבר.

.

סיפרת שהכרתם במקום עבודתך. הראל נבחר לעמוד בראש מחלקת האשראי הסמוכה לאגף ההשקעות שאותו ניהלת ביד רמה. כשנתקלת לראשונה בעיניו הירוקות בפינת הקפה ההיא, ידעת שרק הזמן מפריד בין יחסי עמיתים ליחסים שיגרמו לשרירי לבך לרעוד כפי שלא רעדו מעולם. כמה חבל שלימים מאוחרים, הרעד הזה הוביל לדימום מתמשך, דימום שסירב לקרוש ואשר הכתים את פרוזדורי נפשך החבולים.

.

כשביקשתיך להביט בעיניי, מבט עמוק וחודר, ידעת שאני יודע, ידעת שיש כאן משהו נוסף שיהיה עלייך לפתוח, רק לא ידעת שהנבירה הזו בפצעייך, תהיה מהסוג המחטא ולא מהסוג המזהם.

.

גדלת בשכונות הבינוניות של בת-ים. בת להורים שהעדות היחידה לנישואיהם היו תווי פנייך וצבע עורך. שני זרים שחיים בדוחק, שתי נשמות שבטעות נקלעו לאירוע משפחתי שגרם להצטלבות הגורלית ההיא. כלום לא היה שם למעט הרצון לקיים את דור ההמשך. לא חברות, לא אהבה, לא פרגון, לא הבנה, לא אינטימיות מכבדת, לא התחשבות, ומעל לכל, לא היתה בהם הידיעה שאת סופגת מהמורות שילוו אותך שנים ארוכות לאחר מכן. שכבר הכתה בהם התובנה לפרק את התא המשפחתי הרקוב הזה, אביך עקר לאילת הרחוקה, אמך עברה להתגורר עם גבר שלא ידע להכיל אותך, והמפלט היחיד היה בית דודתך האלמנה אליו עברת בעידודם של רשויות הרווחה.

.

בזמן שחברותייך ללימודים העריכו מחוות משפחתיות תמימות ופשוטות, בזמן שלימודי האחרות מומנו על ידי הוריהן, בזמן שביטחון היה מושג ברור מאליו לסובבים אותך, לך היתה זו מילה המורכבת משש אותיות סמוכות שאין לך מושג מה הקשר ביניהן.

.

כשהראל הציע את ההצעה ההיא בחוף ימה של נתניה, לקח לך לא יותר מחמש שניות בודדות להגיד כן. בדומה להורייך, לא באמת היתה לך סיבה להשיב בחיוב להצעתו, אך מאחר ובעיניה של ילדה קטנה, הקשר העלוב הזה נתפס כאידאל, הזלת דמעה ואפשרת לו לקדש אותך ארבעה חודשים מאוחר יותר. 

.

לאחר שנתיים, ישבת על מדרגות הרבנות ושאלת את עצמך המון שאלות, כשהעיקרית שבהן ביקשה תשובה על הסיבה שבגינה הוא בגד בך עם החברה הכי טובה שלך.

.

"אני מקשיב, את יכולה להמשיך?" שאלתי

"אנחנו חורגים מהמפגש שלשמו התכנסנו" ניסית להתחמק

.

הוא נכנס לחייך כשחברתך הטובה החליטה להסב את מקצועה - ולו רק לשעה קלה - לשדכנית. נועם לימד אותך את רזיה הכמוסים של האהבה, הכיר לך את הטבע, החזיר את החיוך לפנייך כמו גם הניצוץ לעינייך. אם חשבת שיחסי מין הם מגע גופני בין שני אנשים, הרי שכעת הבנת שקיים הבדל תהומי בין המושג 'התעלסות' לבין צמד המילים 'משגל שגרתי'. הוא היה האנטי-תזה לכל מה שידעת עד כה, האחד שהבטיח להשאיל עבורך את חיוכו של הירח, האחד שהיה קוטף לך כוכבים, רק על מנת לצלול בעינייך הבוהקות באותן דקות ארוכות שבהן שוחחתם בשתיקה מהפנטת, זו גם הסיבה שבשעה שהמושג ביטחון זכה לעדנה בלקיסקון הערכים שלך, עזבת ואפשרת לפצעי העבר לדמם שוב.

.

.

*****

.

עזבת משום שכאשר את נתקלת במשהו שמהווה עבורך את הניגודיות המוחלטת לפצעי העבר ההם - מקרים שקשורים בחוסר הערכה, נטישה, בגידה, ושאר אירועים דומים, ה'אוטומט' נכנס לפעולה, אותו אוטומט הוא בעצם הפחד שאומר לך 'שכחת שזה לא מגיע לך? שכחת שהאידאל הוא מה שראית בבית?  שכחת שהערכה עצמית הוא מושג שלא קיים בבית ספרך?' למרות שהסיטואציה שונה וורודה מזו שחווית בעבר, הפצע המדמם הזה מחזיר אותך לאישה אותה לא העריכו מעולם, האישה שמאז ומתמיד הצטרכה להילחם על רגש, על חיבוק, על יחס ותשוקה. זה בדיוק האידאל שהפחד 'תופר' עבורך, אותו פחד שמפעיל אותך כאילו היית בובה תלויה על חוט בתיאטרון החיים. רק את יכולה לגזור את החוטים הללו, רק את יכולה להתחיל לנהל ולא להתנהל, זו בחירה, אמנם לא פשוטה אבל גם לא בלתי-אפשרית.

.

שלוש שנים מאוחר יותר, בניסיון לאמץ לעצמך זהות חדשה ואסרטיבית, ביקשת סוף סוף להתיידד עם פחדייך ולא לאפשר להם להיות מולך. 

.

כשאצבעות ידייך רועדות, הקשת את צירוף המספרים שנחרט עמוק בארכיון נשמתך. לאחר חמש צלצולים ענה המשיבון כשקול נשי צעיר ומלטף בישר את המילים שגרמו לאפרכסת הטלפון להישמט מידך:

.

'שלום, הגעתם לביתם של נועם, מיכל ועדן הקטנטנה, נשמח אם תשאירו הודעה ונשוב אליכם בהקדם, תודה'.

.

.

"תסמכי שוב על עצמך

 תאמיני בדרכך

 יש בך כוחות שלא הכרת

 לא תמיד יהיה לך קל

 העצב מולך אבל, כשהלילה מתארך

 את כל מה שלב צריך בשביל לפעום..."

.

.

הפוסט נכתב בהשראת שיחות הנפש שלי עם שרונרון. תודה על מי ש-את.