פרק 5 משכתי, השרתי, ניסיתי עם סקוטש ברייט, ממיס שומנים אבל הפרצוף החמוץ שנדבק לי לפנים לא זז, ישבתי לנוח לרגע אבל אז תפסו אותי הרהורים חמוצים,בהיסח דעת שרבטתי דמות של גבר, פנים ארוכות, זקן, עיניים טובות, מבט בודק וקמטים מרככים. באחד השיעורים בתיכון לפני 2935 שנים בערך לפי מניין החוויות, הופיעה הדמות הבוגרת הזאת בפינות הדפים שלי, זה היה כל כך ברור שהוא מוכר, למרות שלא פגשתי אף אחד שנראה ככה, ששום סימן שאלה לא התנדנד מעליו, בינתיים עברתי על יד הראי והפרצוף שלא מרוצה מכלום הסתכל עלי בחזרה וכבר הרחתי חמוץ ושמעתי חמוץ וראיתי חמוץ ובצר לי חיפשתי בכתובים של לבן ומצאתי את המשפט, "החסד הוא המובן מאליו, הוא פשוט, הוא חולין ימייך.." הבנתי שאני צריכה להרים את המסך של המובן מאליו כדי לגלות את החסד, פשפשתי ומצאתי את החסד שבו הגוף שלי מתפקד, בלי שום התערבות מצידי, הכבד, הטחול ובלוטת האצטרובל למשל, יודעים את העבודה שלהם, הודיתי להם. מצאתי את החסד בתוך המובן מאליו של האדמה שהחזיקה אותי עם הרגליים למטה, הודיתי לה והודיתי לאוויר, לשמיים, לפועלים החרוצים שקוטפים את פולי הקקאו והתרחבתי בנינוחות מסופקת מלאה בחסד ופתאום קלטתי, שבעצם לא נדרש ממני איזה מאמץ גדול להיות, ואני בעצם מוחזקת בחיים וכבר הסתנוורתי מקרני השמש שנכנסו מבעד לענפים של הפיקוס שמול החלון, ואז קולות קרב עזים של חתולים מיוחמים עצרו בבת אחת את הפסטיבל שלי, גזרו את השקט של השבת שכיסה את העיר, חיכיתי שמישהו מהם ייוותר, יסכים, יפסיק לגרור את היללות המאיימות ואז אחד החתולים רטן והשקט חזר. הרטינה שלו הייתה מאוד דומה לזו של פלוייד שהיה שייך למשפחת החתוליים, כשהוא היה סוחב משהו כבד או כשאמרתי משהו שהוא כבר ידע, הוא היה רוטן בדיוק ככה, רטינה שיש בה אנחה שכמו פינתה את הדרך לקבלה. חוץ מהכישורים הכלליים של חתולים, כמו תנועה גמישה ותשע נשמות, היו לפלוייד כמה פרטיים, ככה למשל הוא ידע לבנות תפאורות יפות ולמרות שהוא נראה כמו קאובויי שכרגע ירד מהטנדר, הוא היה גם זמר מזרחי ששר במגירה, היה מסלסל את הקול בהטיית השורש א.ה.ב ונותן למילה לב את כל הפעולות בשיר, ככה או ככה היחסים שלי עם פלוייד לא היו מובנים מעליהם וזה לא הביא לי שום תחושה של חסד, בינתיים בהיתי בדמות הזאת ששרבטתי ופתאום הוא יצא מהמובן מאליו, לא הייתה לי שום תשובה לשאלה את מי לעזאזל אני מציירת ואם בכלל יכול להיות שיש לו חיים משל עצמו, אבל הבחנתי שמאז שהוא הופיע על הדף הוא נשאר באותו גיל מבוגר. חזרתי למשפט שלבן אמר לי, "החסד הוא המובן מאליו, הוא פשוט, הוא חולין ימיך וכל אירוע הבא בדרכך גם אם נראה שרחוק מאוד מחסד, כולו נועד לכבודך." לכבודי, חזרתי לפסטיבל בגו זקוף, לכבודי האזעקה של האמבולנס הייתה ברווחים גדולים, לכבודי השמש נשענה בהתרפקות על העננים הלבנים ששטו בשמים הכחולים, לכבודי עלו ריחות של עוגה בתנור מאחת הדירות וכבר חשדתי שהגעתי לגן עדן ואז קרקוש מתכות נשמע מהחצר למטה, זה היה צליל טבעי ששייך לעיר הזאת, שרשרת ברזל נקשרת או נפרמת מווספה, אופניים, או בלוני גז, אלא שהרעש נמשך יותר מהרגיל והאינטואיציה לחשה לי לקום ולבדוק ואל תבואי אלי אחר כך בטענות שלא אמרתי לך, זינקתי מהכסא, הוצאתי את הראש וראיתי בחור צעיר עסוק מאוד בפירוק הסבל מהאופניים שלי בדרך לשחרר אותם מהשרשרת, עשיתי את מה שתמיד אני עושה במצבים קשים, עשיתי כאילו כלום לא קורה ואפילו סיפרתי לעצמי שהוא בטח איבד דווקא שם משהו, הסתכלתי שוב והסבל עמד להיפרד מהאופניים שלי באופן סופי ואני עמדתי לאבד את שניהם באופן מוחלט, לאט, לאט, כאילו השניות התארכו והתעוותו מהמתיחה, לאט, לאט, כמו ילד בגן שצריך לכתוב את המילה אמנציפציה והקווים נמתחים עד שהם מתעוותים במתיחתן, עלתה אצלי בראש המילה גנב. העציצים עמדו עם ניצנים ראשונים של אביב ככה שלא היה לי לב לזרוק אותם עליו, המזגן היה תקוע בתוך הקיר, חשבתי לזנק למטה אבל זה לא נראה לי הזמן הנכון לבדוק אם המרחב הוא עניין סובייקטיבי או אובייקטיבי, התאמצתי בכל הכוח ואפילו לחישה לא יצאה ממני, הקול שלי שקל כמה טונות ולא הצלחתי להרים אותו ממצולות הגוף אבל מהעיניים יצאו לי גיצים, "גנב, גנב," אמרתי, שום ראש לא הציץ מהחלון של השכנים וגם הגבר החרוץ למטה לא הפסיק את המלאכה ועוד בשבת קודש. הכבוד, הגאווה והחשיבות העצמית שלי, כולם הרימו ראש בהתקוממות וצרחתי בכעס, "גנב לך מפה," הוא הרים לאט את המבט, הכניס את כלי העבודה לתוך התרמיל שלו ויצא בצעדים כבדים ומדודים מהחצר כאילו כלום.הווריד ברקה דפק כמו משוגע והדהד לי בכל הגוף, רציתי לרדוף אחריו ולפרק אותו במכות, חזרתי לשבת בכסא ולרתוח מכעס על המשטרה, על פלוייד שלא נמצא דווקא כשצריך אותו ועל זה שעשני אישה. הייתי צריכה מומחה בנטרול רגשות נפיצים וצי של משאיות זבל כדי לנקות את המטען שהיה לי סביב המילה משטרה, זה קרה אחרי שדיווחתי לפני כמה שנים על הונאה של שש מיליון והשוטר נרדם באמצע העדות, באמצע השורה והעט ברח לו לקצה של הדף."כל אירוע הבא בדרכך גם אם נראה שרחוק מאוד מחסד, כולו נועד לכבודך." זה מה שלבן אמר לי וככה חמושה במיטב בגדי השבת שלי שכללו טרינינג דהוי וסוודר גדול אבל בלי שום תוכנית פעולה, ירדתי במהירות במדרגות אחרי כבודי שהיה נחוש בדעתו למצוא את עצמו. שדרות רוטשילד היו מלאים אנשים שהיו להם בגדי שבת אחרים לגמרי משלי, חיפשתי את הגנב אבל העיניים שלי קלטו את הכישרון החדש שתפס את הבמה של פינת הרחוב, הייתה לו חולצת מלמלה ורודה, טייץ כסופים מבריקים, קעקוע של פרפר צבעוני על כל הלחי ואודם, הוא שר משהו ובתנועות של בלרינה מגושמת, הניח ורדים מפלסטיק על הבטון, ואז הוא הרים את הקול וצעק, "מטומטם אחד, אפס, כלום אתה לא יודע לעשות, מה לא בסדר, תראי אמא איך אני רוקד יפה," לפני שזה ייתן השראה למבקרת שגרה בבלוק אצלי בראש, הזזתי מהר את המבט, כמה רוכבי אופניים ניסו לנוע בין זוגות שאחזו ידיים, בין זקנים שמוטי ראש בכיסאות גלגלים ובין ילדים עם פאות שהצטופפו סביב עגלת תינוק שדחפו זוג הורים דוסים, גם הם במיטב בגדי השבת שלהם, ואז, כאילו התרומם מסך למציאות אחרת, קלטתי את הגנב החרוץ שעבר מצד אחד של השדרה לצד השני ובדק את מצב המנעולים שעל האופניים. הווריד ברקה פמפם חזק ובלי שום התלבטות או מחשבה מקדימה התקשרתי למשטרה. המוקדנית דווקא ענתה מיד וביקשה ממני להישאר ברחוב וגם על הקו בזמן שהיא שלחה ניידת, וככה עקבתי ודיווחתי והמידע עבר במכשירי קשר רועשים וכבר היה לי תפקיד חשוב בסרט מתח וזה כבר לא היה גנב שפירק לי סבל ששווה ארבעים שקל וכמעט הצליח לגנוב אופניים ששוות מאתיים שקל, אלא רוצח מסוכן שמבוקש בכל העולם ואז עצרה על ידי מכונית לבנה ושני שוטרים בבגדי שבת מגוהצים, אקדח, מכשיר קשר ואזיקים יצאו ממנה, שוטר אחד צילם את הנזק והשני רשם בטופס מיוחד את התלונה שלי, מילה במילה וכבודי חזר למקומו בשלום.למחרת ישבתי בתחנת המשטרה מול אלבום תמונות של עבריינים, אחרי הדף הראשון כולם נראו אותו דבר ופתאום קלטתי שהדמות הבוגרת הזאת ששרבטתיבלי משים הייתה פלוייד. כל כך נבהלתי שהחלטתי שזה גם דומה לפלוייד. |