חמוד שלי,

כל כך הרבה זמן לא נפגשנו.

מתגעגעת מאוד לריח, למגע למבט העיניים המבין והדואג.

מנסה להיזכר בתחושות המגע אך לא מצליחה.

הפרידו בנינו שנה ו-9 חודשים בלבד, גדלנו כתאומים,ביחד הלכנו לגן, ביחד איחרנו לבית הספר,אתה היית אחראי על התירוצים למורים ואני רק יישרתי קו.

התבגרנו ובחופשות מהצבא היינו הולכים יד ביד לבלות – כולם חשבו שאנחנו חברים ואותנו זה תמיד הצחיק.

שיתפת אותי במארבים, בכניסות ללבנון, בגעגועים לחברים שנהרגו,בדילמות המוסר איתן התמודדת, בדאגות ליקרים לנו, באהבות.

זה היה הדדי. היית החבר הכי טוב שלי בשנים החשובות בחיי.

אלוהים כמה שאני מתגעגעת.

לא מוצאת מילה מספיק גדולה כדי לתאר את הריק המוחלט הזה שהשארת.

מדי פעם מצליחה להרגיש אותך לידי, נוגע לא נוגע אך כשהעיניים מחפשות הן לא רואות אותך.

במפגשים משפחתיים או עם החברים אני יכולה לשמוע את הצחוק שלך.

מצאתי את טייפ המנהלים שנתת לי פעם ובתוכו קלטת עם קולך, כל כך מוזר לשמוע...

היית  עמוד השדרה שלי בכל תהליך הגירושין, רצית לראות אותי מאושרת.

בכל פעם שנפגשנו דאגת לעודד ולתמוך ."מתי כבר תעברי לגור לידי?" שאלת לא פעם.

מוזר שאת המעבר לידך כמו שכ"כ רצית הצלחתי לעשות רק לאחר שכבר לא היית.

לא מצליחה להבין איך רגע אחד צחקת ופתאום אתה כבר לא קיים.

איך קמים בוקר אחד ולא חוזרים יותר.

איך עולים על אופנוע ובשבריר של שניה נמחקים.

וכל כך קשה לי...

באותו בוקר נוראי רציתי להתקשר אליך, באמת.

החזקתי את הנייד והתחלתי לחייג אבל אז חשבתי שאולי אזדקק לסוללה למשך היום הארוך שעוד בפני לכן עדיף שאתקשר בערב.

מי היה מאמין שלא תחיה בערב??

תקופת החגים מקשה עוד יותר והחלל שהשארת גדל וגדל.

אמא בקשה ממני בראש השנה לסדר את הבגדים שלך בארון, הרחתי – אבל כבר אין את הריח שלך.

אחי המתוק, דואגת להיות בקשר עם הבנות שהשארת, הן גדלות ומזכירות אותך הרבה יותר מכפי שזכית לראות.

מבטיחה להמשיך להביט בהן בשבילך ולהיות עדה להתבגרותן.

מבטיחה להמשיך לבקר אותך ולטפח את הגינה שסביבך.

מבטיחה להמשיך את דרכך ולשמור על המשפחה.

אוהבת מאוד.......