| הדבר שמאפיין יותר מכול את ימי הזיכרון לשואה לגבורה ויום הזיכרון לחללי מערכות ישראל הוא לא הטקסים המצמררים והנאומים חוצבי הלב של תלמידי תיכון, חברי תנועות הנוער או פוליטיקאים ומדיניים. הדבר שמאפיין יותר מכול היא דווקא אותה תעשיית הפרחים שייסדה את התרבות של זרי אבל. על פניו ניכר כי בימים הכי עצובים במדינה, המרווחים הגדולים הם חנויות הפרחים. מספיק משלוח פרחים אחד לבית קברות שהוזמן מאיזושהי נציגות ממשלתית או פוליטית וניתן לומר שאותה חנות פרחים עשתה את שלה לאותו יום. כיום אין זרי אבל מסוג אחד יש כמה כאלו. לדוגמא יש זר פרחים של גלגל אבלים בסידור מיוחד, השני עם כיתוב תואם. גלגל פרחים צהובים. גלגל פרחים על סרט שחור וכיתוב לבן. אף על פי שהקאנון הידוע של זרי אבל אמור להיות זהה ותואם בכל אותם מקומות ידועים, ניכר כי אותה תעשייה הולכת וגדלה כמו כל תעשייה מסחרית שפועלת על מסחטת הרגשות שלנו. כיום כמה ימים לפני ימי הזיכרון אין חנות פרחים אחת שלא מתעסקת בהזמנות גדולות לזרי אבל לטקסים השונים בבתי הקברות ובבתי הספר. האם הדבר צודק? יהיו כאלו שיחלקו ויגידו שמישהו צריך לעשות את העבודה השחורה הזאת כביכול. אם זאת יש לזכור כי זרי אבל ממלכתיים נועדו לייצג ולכבד את המתים שציוו לנו את החיים. על מנת שכל העסק הזה לא יהפוך למסחטת כספים יש להטילך איזשהו פיקוח על עניין זרי האבל. הממשלה לפחות צריכה לספסד את קניית הזרים, לפחות אלו הנרכשים על ידי בתי ספר, תנועות נוער וגופים ציבוריים שרק עוזרים לכבד את המתים ואת משפחותיהם. רפורמה כזאת מתבקשת, אך אם זאת אינה מחייבת בסופו של דבר. ימי זיכרון הם אבל לאומי וזרי אבל ופרחים הם דבר מכובד שמייצג אותנו החיים והמתים גם יחד על איזשהו גבול דק נורמליזציה. אף על פי שמחירי הזרים משתנים ועולים עם השנים יש לזכור שגם מחירי החלב והלחם מתייקרים. והדבר לפעמים קשור בצורה ישירה לשוק הפרחים הבינלאומי. בעסק הזה אין רעים וטובים. יש מתים ואותם צריך לכבד, כי את המחיר הכבד כבר שילמנו אחרי הכול. |