בין חתן פוטנציאלי לכספומט - הצצה אל הטור החדש שלי הרואה אור במסגרת המדור דייטינג 2.0 בעיתון להיות משפחה 4/2010

שיחת טלפון מידידי היקר ד' העירה אותי בבוקר חורפי. "אנחנו חייבים להפגש בהקדם. יש לי המון מה להגיד לך וזה לא לטלפון" בישר לי בקול אלגנטו-בס. "נו.. בכל זאת, אתה לא יכול להשאיר אותי ככה סקרנית... אמות מזה". "טוב, אמר ד' זה קשור אלי. תהיי בתשע ברמת השרון. בקפה שלנו. ואל תאחרי כמו תמיד.

חמישה לתשע ואני כבר בחניה, מחכה להפוגה  של שנייה מהגשם כדי להימלט אל הקפה הסודי שלנו, בשכונה השקטה. אני נכנסת,מביטה ימינה ושמאלה ובוחרת כמו תמיד את השולחן הפינתי הצמוד לחלון. זה שלצידו ישבנו פעמים רבות בשנים האחרונות. אני מתיישבת ומחכה.

תוך דקות ספורות מגיע ד' למקום, מניח את המפתחות של הלנדקרוזר המשפחתית על השולחן, מתיישב מביט בעיני במבט חודר ופולט אנחה גדולה. "אני ואיה נפרדים. לפני כמה ימים חתמנו על חוזה הגירושים אצל עורך הדין ואתמול סיפרנו לילדים." 

 אני וד' ידידים ותיקים, עוד מימי הלימודים באוניברסיטה אי שם בשנות התשעים. במהלך השנים עקבנו מקצועית אחד אחרי השני ולפני מספר שנים חידשנו את הקשר, תוך כדי עבודה על פרוייקט משותף. לא הכרתי את איה ואת הילדים באופן אישי, אבל שמעתי עליהם המון סיפורים. על השבר האישי שמעתי המון. כבר שנים שד' מדבר על זה. אבל לעולם לא האמנתי שזה יגמר.

ד' לגם מכוס התה המהבילה שהזמין והתחיל לספר. אחרי חמש דקות, כבר עברנו לסשן המעניין באמת. מסתבר, שמזו תקופה הקפיד ד' לגשש בשוק החופשי אחר הפוטנציאלית הבאה. שתחייה. "את פשוט לא מבינה. אם חשבתי שכל מה שקרה לך היה הזוי, מייאש ומתסכל ומצד שני מצחיק. מה שקורה אצלנו הגברים בצד השני של המתרס מתסכל ומשעשע לא פחות." "אני מרגיש שהסטטוס החדש שלי נע בין מחותן פוטנציאלי לכספומט. אני פשוט לא מבין את זה. לא ביקשתן שיוויון זכויות, אז מה הבעיה שלכן לשלם על הקפה?? ואיך לעזאזל אני אמור להתנהג?

ד' סיפר לי על עידית, גרושה מזה מספר שנים, נושקת לארבעים שהכיר לאחרונה. שיחות הטלפון שלנו היו מדהימות. הרגשתי שאני מתחבר אליה כפי שלא התחברתי לאשה מזה הרבה זמן. הזמנתי אותה לקפה תמים ואחרי שטרחה ושיחקה בזמן שלי ללא הרף "היום אני לא יכולה, מחר יש לי יוגה, ביום רביעי יש חוג לילד, ביום חמישי אני מנקה את הבית..." מצאתי את עצמי, נוסע לנס ציונה בבוקר יום שישי כדי לפגוש אותה בקפה של בוקר. "אני לא מבין איך לא עליתי על זה קודם, סיפר בצחוק מתגלגל.., אבל כשהגעתי למסעדה מצאתי אותה יושבת במרפסת, לבושה בשמלה לבנה עדכנית, מחכה לי.

השיחה הייתה מצויינת. שעתיים חלפו להן במהירות הבזק וכבר במהלכן הכרתי ושמעתי על כל בני המשפחה. כל אחד והשריטה שלו. שעתיים נוספות חלפו להן בתיאור של חלומות בורגנים לסבב שני והכרזה על הגבר האידיאלי. הרגשתי בשמים. "נו... ואז מה קרה? "את לא מבינה, הצעתי שנסיים להיום וניפגש שוב בערב או למחרת. עידית הודיעה לי שאם זה לא רציני ואני לא מתכוון אליה ברצינות, כדאי שנסיים את יחסנו כאן ועכשיו. "אתה מבין, אמרה לי, הזמן שלי מוגבל. אני לא בקטע של לבזבז את הזמן. אני רוצה ילדים ומהר. אני רוצה להשלים את הפער שיצרתי מהראשון. כך שאם לא מדובר בהצעת נישואים. אני לא חושבת שנסתדר.

"המום מהסיטואציה ומהאמת המרה אודות נשים נואשות וגברים גרושים, סיימתי את הפגישה. אמרתי לה שאצלצל. ונסתי כל עוד נפשי בי. למקום מפלט אחר מנס ציונה, נסעתי לים של ראשון, שם בין הדיונות והשקיעה, לבד עם עצמי, הבנתי שזה אכזרי. היא חיכתה לי שם בייאוש טוטלי, לבושה בשמלה לבנה, מוכנה לגמרי, לקבל ממני את הצעת המאה. אם הייתי מציע תאריך קרוב, בוודאי הייתה נעתרת. ואם הייתי שולף טבעת, אז החגיגה הייתה מושלמת.

מאז אמר לי ד' החלטתי ללכת על בנות ה- 35, להן יש קצת יותר ביציות ויותר זמן ביולוגי, זה פחות מאלץ..." אחרי דקה של שתיקה מהורהרת, ד' הרים את עיניו וחייך כאילו מתכוון לומר משהו משעשע, אבל פתאום בלי אזהרה מוקדמת, העיניים הצטמצמו והוא הסתכל עלי בחשדנות ושאל בקול מתוח משהו, תגידי... למה באת היום עם שמלה לבנה??