היא רוצה ללכת

אפשר להבין אותה

כי גם אני לא הייתי חף מטעויות.

 אף אחד מאיתנו לא חף מטעיות

למעשה אולי אני הייתי הטועה העיקרי.

בפוסט הקודם הצגתי את הכעס שלי כי הייתי נסער וחיפשתי מקום לפרוק.

אבל שהכעס קצת שקע,

בין אם הוא מוצדק או לא,

התפנתי לחשוב גם על הצד שלה.

ושמעו,היא צודקת

לפחות ברוב הדברים

הכעס שלי,בטרם שקע  גרם לי לעשות מעשים קשים

 קשיים לשנינו,אני לא יודע למי יותר .

האמת שאם הייתי במקומה כנראה שהייתי מגיב אחרת,עם פחות הבנה......

שנינו הסכמנו שהיא צריכה ללכת לפחות לזמן מה

די גרמתי לה לאבד את האמון בי.

לא ממש בכוונה, והיא יודעת את זה

אבל זה מגיע לי,טעיתי.

ועל טעיות משלמים,

עשיתי טעיות שנבעו בעיקר מחוסר ניסיון

וכן,סוג של טיפשות גם.

לפני כמה ימים עברתי לילה קשה....

ובחרתי להתקשר אלייה באופן אוטומטי כמעט למרות שהיה "אסור" לי .

יצא לי 3 פעמיים ברחתי במקום בחרתי אמנם באופן לא מודע,אבל שאני חושב על זה,זה סופר מודע כי ברוב המקרים כשהיה קשה בחרתי לברוח אלייה ולא במקרה וגם היא עשתה כך לפעמים,די הרבה למען האמת.

אז באותו לילה

היא יכלה פשוט במקרה הגרוע,

לנתק לי בפרצוף

במקרה הרע היא יכלה  להגיד שאין לה זמן,שהיא לא יכולה או השד יודע מה.

אבל היא בחרה להיות שם איתי

מה הבחירה הזו  שלה אומרת קשה לי לומר בדיוק

אבל בוא נאמר  שהבנתי מבחנתי שוב מה יש בה שמקסים אותי כל פעם מחדש.

פעם חשבתי שזה  הגורל המשותף של שנינו

זה גם,אבל לאט לאט לאט אני מבין שזה הרבה יותר מזה

ליד אף אחד אני לא מרשה לעצמי להיות אני,רק ליידה בלי מסכות

רק היא יכולה להבין אותי באמת.

היא אמרה  שאין ברירה.

שצריך לקחת מרחק אחרי כל מה שהיה .

נכון שזה קשה לשנינו

ואני יודע בדיעבד שדי הבאתי את זה על עצמי.

ושהיא צודקת,בטח צודקת.

אומרים שמי שלא עושה לא טועה,אני לא טיפוס אקטיבי מטביעי והאמירה הזו די מאומצת על ידי.אבל לפחות במישור אחד אני מעדיף לעשות ולטעות על פני לא לעשות כלום.

ככל שאני כותב עליה וכותב וכותב יותר קשה לי,

קשה לי

אבל מניסיון אני יודע שכתיבה היא הדרך  לשחרר

אז כל פעם שהגעגועים  עולים ,

 באים והולכים בעיקר בשעות הקטנות .

אני קורא מכתב שהיא כתבה לי לפני  חודש וחצי,

לאחר שחשה שטעתה

ובמכתב הזה חשפה,אולי בפעם הראשונה את הרגש שלה כמו שהוא באמת בלי מסכות.

המכתב הזה,סימל  את כל מה שהרגשתי ושמחתי עד הגג שהיא מרגישה כך

הדפסתי  את המכתב הזה

ואני קורא אותו לפחות  פעם ביומים

והוא נותן לי כוח,נכון שעברו הרבה מים בנהר מאז שהוא נכתב .

אבל  אני מוכן להתערב שהוא אקטואלי מאי פעם המכתב הזה,

אני יודע שביום אחד,היא תחזור 

אולי עוד שעה, אולי מחר,אולי בעוד שנה

כ"כ הרבה פעמיים הינו  בסיטואציות מהסוג הזה,כ"כ הרבה פעמים תש כוחו של מישהו מאיתנו

איכשהו זה תמיד נגמר בטוב וממשיך בטוב .

 זה חייב  להיות  טוב .

אז מה אני עושה שהגעגוע עולה?

קורא את המכתב,

ומחייך חיוך נבוך עד אימה ומאושר באותה מידה. 

ואני יודע עמוק בפנים שגם אם היא מבולבלת וכועסת, כנראה בצדק גם מבחינתה הוא אקטאולי מתמיד אני חושב.....

פעם באמצע בחינה  היא  נתנה לי מרחוק את המתנה הכי גדולה שיכולתי לבקש

כאילו קראה את הרגש שלי

היא היחידה שמסוגלת לזה

עד שאפילו הבוחנת שלי שאלה "נו,מי אוהבת אותך  כל כך שהיא לא יכולה לחכות לסוף הבחינה"?

היא תחזור,

כך אני מקווה.

דברים טובים לוקח להם זמן להגיע..

ועד שהיא תחזור,

ננסה להפוך את הגעגוע למשהו יותר טוב

משהו שגם אתם בבוא היום אני מקווה שתהנו ממנו.

עוד כמה זמן לדעתכם אצטרך להחזיק את הגעגוע בתוכי?

ואפשר בכלל להיפטר ממנו כשמושא הגעוגע כל רחוק?

לא נורא,הוא יבוא וילך ואם יתקוף חזק מדי לא אלחם בו.

פשוט צריך לתת לו מקום,עד שהיא תתן לי עוד מתנה  .....

אולי בבחינה הבאה ואולי לפני...

אשמע את הקול שנותן לי ביטחון.

הקול שלה,

הקול של האהבה.