לכל מי שדאג, הגעתי בשלום לניו יורק ובחסות הג'ט-לג אני מוסיף פוסט.

אחד הדברים שהכי מתסכלים אותי זה אנשים שמוותרים על חלום בגלל שלא הצליחו בניסיון ראשון, שני או שלישי. גם אני הייתי כזה וויתרתי על לא מעט חלומות. עד שיום אחד משהו השתנה והבנתי שבשביל להיות אמן טוב, אני צריך להיות מוכן להיות אמן גרוע... לפחות בהתחלה. בעצם הרשיתי לעצמי לא להיות מושלם (כן, זכיתי לחינוך גרמני טוב) ו-ל-ל-מ-ו-ד מאי הצלחות.

אז למישהו אחד יקר שהייתי רוצה שיטעם מהרעיון הזה גם, ולכל אלו שרוצים גם או סתם אוהבים לקרוא, אני מקדיש את פרק 18 מהספר שכתבתי, "אחת, שתיים ומיליון" שנוגע בנושא הזה.

פרק 18 - בשביל להיות אמן טוב, אתה צריך להיות מוכן להיות אמן גרוע

 בימים שלאחר העימות שלא היה, הייתי על פסגת העולם. הרגשתי אמן וידעתי שאני יכול לעשות כל דבר שאבחר. הייתי בלתי מנוצח. ריחפתי מעל פני האדמה כמו אסטרונאוט על הירח, אבל באותו זמן גם הרגשתי מאוד מחובר אליה. הגב שלי הרגיש זקוף יותר. הכול הלך לי בקלות, חייכתי אל העולם והוא חייך אליי בחזרה כמה מהחיוכים היפים ביותר שלו. שום דבר שקרה לא הרגיז אותי, או גרם לי להרגיש פחות אמן.

אחר צהריים אחד, ביום קיץ לוהט, חזר אבא מוקדם מהעבודה. הוא הבטיח לקחת אותי לסיבוב על האופניים בשכונה יותר מאוחר, לכשיתקרר בחוץ. טיול אופניים איתו היה אירוע נדיר, לכן התרגשתי ולא הייתה לי כבר סבלנות לחכות. כשאני מתרגש, אני חייב לעשות משהו, אבל המלאכים הדליקו תנורים גדולים למעלה בשמים, וכל מי שהעז לצאת החוצה הרגיש כמו שווארמה הודו. לא הייתה לי שום כוונה להיצלות בחצר. גם החברים שלי הסתגרו בבתים שלהם, שומרים על מרחק ביטחון קרוב מספיק למזגן.

בינתיים, התחלתי לשחק כדורגל בסלון. אימא ואבא מעולם לא דאגו לי לאח קטן, ונועה העדיפה לשחק בבובות או לצפות בטלוויזיה, לכן לא הייתה לי ברירה אלא לשחק נגד עצמי. התחלתי לגלגל לעצמי כדורים אל שער דמיוני, ורצתי מהר כדי להציל את הגול. קהל האלפים הדמיוני שלי הריע למראה ביצועיי ועודד אותי ללא הפסקה: "אהוד! אהוד! אהוד! ..." הייתי החלוץ הטוב ביותר, ובאותו זמן גם השוער הטוב ביותר. זה היה משחק צמוד, אבל היה ברור שאני אנצח. ככה זה כשאני משחק נגד עצמי.

מאי הצטרפה בשמחה למשחק. היא לעולם לא תוותר על משחק בכדור, לא משנה מה גודלו או צבעו. היא נהמה כלפיי בשמחה, והשתמשה בפה וברגליים הקידמיות במיומנות כלבית מעוררת הערצה בניסיון לקחת לי את הכדור. היא פיזרה נשיכות לכיוון הרגליים שלי באיום, תופסת מכנס פה, חולצה שם, אבל מיד משחררת בזהירות כדי לא לקרוע. שמחתי על השותפה הפעילה. היא הייתה זריזה מאוד ודרשה ממני ריכוז גבוה, במטרה לשמור על הכדור כדי שלא תגנוב לי אותו. כל תשומת הלב שלי הייתה מרוכזת במאי ובכדור. גם מאי הייתה מרוכזת כולה במשחק, ריכוז מאושר כזה. העיד על כך זנבה שלא הפסיק לקשקש בזמן שהיא קיפצה קדימה ואחורה, מנסה לצוד את הכדור. צדק מי שאמר שככל שמטפסים גבוה יותר, כך כואבת יותר הנפילה.

"מאי, לאאאאאאאא... " צעקתי, אבל זה היה מאוחר מדי. מאי עברה קרוב מדי לשולחן והזנב המקשקש פגע באגרטל הפרחים. האגרטל התעופף בשמחה אל הרצפה בקשת רחבה, נהנה מהטיסה הבלתי צפויה. רק כשפגע ברצפה, גילה את גודל האסון. זה היה מאוחר מדי, הוא התנפץ ברעש למיליון רסיסים קטנים, שהתפזרו בכל החדר. מאי נבהלה מהרעש וברחה החוצה אל החצר דרך הדלת שלה, בזריזות שלא הייתה מביישת חתול מיוחם המסתער על חתולת רחוב יפיפייה. אני קפאתי במקום. אגרטל שבור זה רע. קודם כל, אני לא יכול לזוז. אני יחף והחדר מלא במיליון רסיסי זכוכית. שנית, אבא ואימא בטוח שמעו את הבלגן עד החדר שלהם והם כבר בדרך אליי. הם לא יעברו על דבר כזה בשתיקה.

מכיוון שכבר ערכתי את זה בבלוג השני שלי, ובאמת שהעיניים כבר נעצמות, המשך הסיפור ב:

http://www.tapuz.co.il/blog/ViewEntry.asp?EntryId=1672926

יום נפלא ומלא אמנות לכולם.

ג'ואי.