בארוחת הבוקר, אחרי שברכתי את היקום על המזון הנפלא והתחלתי לנגוס בעגבניה החתוכה, מצאתי את עצמי מברכת את האנשים שבזכותם יש עגבניה ולחם בצלחת שלי.

חשבתי על החקלאים שמגדלים את הירקות ואת החיטה. טיילתי בשדות החיטה ובחממות לגידול העגבניות.

ברכתי את אותם חקלאים (איכרים היתה המילה המקורית במחשבותי). כשהתמקדתי בחממות העגבניות, ראיתי את התאילנדים שעושים במלאכה. ברכתי אותם שהגיעו כל כך מרחוק כדי שתהיה לי עגבניה בצלחת.

המשכתי לשרשרת השיווק והגעתי לאיש השיווק ולשוק הסיטונאי ולנהג המשאית הגדולה שמעביר את הסחורה מהחממה לשוק.

אח"כ הבחנתי בנהג משאית גדולה יותר שמביאה את הסחורה הטריה מהשוק הסיטונאי לסופר השכונתי. בסופר ישנו מנהל מחלקת הירקות לבוש חולצה ירוקה עליה מתנוסס לוגו החברה. הוא תמיד מחייך ומברך. הבוקר ברכתי אותו.

מהחממות עברתי לשדה החיטה. ראיתי את החקלאי שחורש וזורע ומשקה ומדשן עד שמגיע הזמן בו הוא קוצר את החיטה. ראיתי אותו עובד עם בני משפחתו.

מאוד מעניין לצפות במחשבות ובתמונות שמגיעות איתן. אולי גם הוא מעסיק פועלים אך הבוקר הם לא הגיעו אלי למטבח.

הבוקר ברכתי את הטוחן ואת בעל המאפיה והפועלים שעובדים אצלם בעסק. כולם עסוקים בעשייה סביב המוצר המוגמר: הלחם על טעמיו השונים.

כשאני כותבת שורות אלה אני רואה ומברכת את העובדים הנחמדים שנמצאים בחנות הלחם השכונתית. זו חנות חדשה שנפתחה לא מכבר ומבחר הלחמים בה גדול ומבלבל.

בסופו של תהליך כשאני מביטה בצלחת ורואה שתי עגבניות חתוכות עם מלח, זעתר ושמן זית ולידן שתי פרוסות לחם בריא, אני חושבת לעצמי: כל כך הרבה עבודה בשביל ארוחה אחת קלה ומזינה.

באמת צריך לברך על מה שיש.

באהבה

עופרה