0

5 תגובות   יום חמישי, 8/4/10, 14:33

לפני הרבה שנים, כל אחד והשנים שלו...פקחנו את העינים לעולם שכולו אור, נחשפנו להמון גירויים, צבעים, ליטופים וחיבוקים. עטפו אותנו בהמון אהבה בלתי מותנת, חום וקבלה והכילו כל דבר שיצא מתוכינו. טיפלו ודאגו לנו באשר היה. התמימות, החיוך של תינוק שמביט עלינו מלמטה במבט מלא הערכה, אמונה ותחושת הרכות שנשפכת ממנו ומאיתנו באינטרקציה איתו...מעוררי השראה.

ההתנהגות הנאיבית של התינוק שמרגיש את הכל בעוצמה כל כך גבוהה ללא שילוב של מחשבה, ניתוח והפעלת שיקול דעת, הן שמאפשרות לו להרגיש, לחוש, לקבל ולהוציא אנרגיות בעוצמות חזקות כל כך. השנים בחברה גרמו לנו לווסת את החושים האלה, להפעיל את גלגלי המוח בכל מחשבה, החלטה ופעולה. החשיבה העודפת הביאה אותנו לחסום את הצחוק המתגלגל, את החיוך האין סופי ואת הנאיביות הזו שמתבטאת בכל צעד כשהוא מניח את כף רגלו הרכה והעדינה בביטחה על הקרקע. אם רק היינו יכולים לחזור מעט אחורה, ללמוד מהם, מאלה היודעים. לשחרר ולהנות מהדברים הקטנים והקסומים בחיים. 

התרחשות זו אינה תלויה בביטול המסע שעשינו עד היום, אלא למידת אותן מיומנויות תקשורת אמון ופשוט להיות שם ולאפשר לעצמינו לחוות את החיים ללא מעטפת של ציניות, פחדים, מתח וחומות. החומות לא מקדמות אותנו ורק מרחיקות אותנו מהכאן ועכשיו.

מאחלת לנו להרגיש כמו שהרגשנו לפני 28, 30 ו40 שנה

ואז אולי יגיעו הדברים הטובים

s

דרג את התוכן: