אור זוהר נכנס מקצהו של המסדרון. לא אור ירח, אלא אלומה שמאירה את המרצפות הישנות ומגיעה עד גבולות הצל שמסתיר אותי. אני לא יודעת אם אני חולמת או ערה, וזה כל כך חשוב לי ברגע זה. אם לא אצליח להבחין בהבדל, איך אדע אם מתתי או אם אני עדיין חיה? הריאות מתאמצות להתמלא. אולי עברתי לכוכב אחר שנושמים בו משהו כבד יותר מחמצן? אני פוחדת ללכת להביט במראה. ההשתקפות תוכיח לי מהי האמת? אני סובלת מחוסר פרמטרים, והמוח שלי בריצוד מצוקה, קופץ מעניין לעניין. אני ממקמת את עצמי ונוגעת בקירות משני צדדי. אני במסדרון. בבית חסר חיים מלבדי ומלבד כלב אחד ישן שחולם את עצמו מי יודע איפה. דגים מפרפרים בחול. יבש לי בגרון. אם אלך עד סוף המסדרון ימינה, אגיע למטבח, למקרר, לבקבוק מים קרים. במחשבתי אני כבר שותה בלגימות גדולות וגופי עדיין מתכסה צל במסדרון. אולי אני חולמת שאני מתה. מחפשת ערכה לגילוי מוקדם של המוות. מין מדחום פלסטיק שמשתינים עליו כמו בבדיקת הריון. תוך כמה שניות מתגלה פס שמורה את התשובה. ובכן, אין ערכה כזאת. יש בדידות. יש אוזנים מזמזמות תדר אפור. יש צמרמורת בעורף ועירנות מוזרה. קצה האף מחודד ומעקצץ. אני מאוהבת. שכחתי במי. אני יכולה לרקוד אם אני רוצה. אני יכולה לעוף. אני עפה אני חולמת מה שאני רוצה. אני רוצה לראות את פניו של אהובי. זה שבו אני מאוהבת. מתרגשת לראות מיהו. אני לא מכירה אותו. הוא איש עצוב. אולי סתם רציני. לא אומר מילה. מסתכל בי. ואחר כך מטשטש ומתפוגג לבועות. געגוע צובט אותי בגרון. עוד לא הכרתי אותו וכבר איבדתי אותו ולא אדע איך להכיר אותו וקשה להכיר מישהו לפי העצבות שלו, אבל זה כל מה שיש לי. אני לא מרוצה מזה שאהובי הוא טיפוס עצוב. אבל אני מתרכזת בצלצול. שלושה צלצולים של שעון. אני אוספת את התודעה שלי למקום אחד, כדור לבן של אור. הוא עומד רגע מעלי ואז עיני בולעות אותו פנימה.

I have miles to go before I sleep.