כותרות TheMarker >
    ';

    פוסטים אחרונים

    ארכיון

    תגובות (26)

    נא להתחבר כדי להגיב

    התחברות או הרשמה   

    סדר התגובות :
    ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
    /null/cdate#

    /null/text_64k_1#

    RSS
      11/4/10 17:40:

    חזיתי בווידיאו אילנה, בהיסוסים להגיע למוקד האש ובקשיים

    שערמו על צוות כיבוי האש - תודה ממש מרתק.

    זכור לי באותה שיחה לאחר הראיון גם בני הצטרף ולאחר "הווידוי"

    של הדוקטרורנט, בני העיר כי אין להם שם את מסגד אל אקצה

    "שצריך להגן עליו" ולא כיבוש שצריך להילחם בו אבל הם כהרגלם

    בקודש רוגמים את "הפרנג'ים" (הזרים).

    היה זמן שנהגתי לראות ב- בי.בי.סי תוכנית של ראיון אחד על אחד,

    ובאחת ההזדמנויות חזיתי באקדמאי מוסלמי בוגר אוקספורד וזה

     העלה טיעון מדהים: על ספרד להחזיר את אנדלוסיה למוסלמים.

    הוא לא היה מעלה בדעתו שיש להחזיר את כל הערבים מצפון

    אפריקה ועד לסהר הפורה בחזרה לערב הסעודית... שהרי לא 

    חסרים שם שטחים ריקים של עשרות אלפי קילומטרים מרובעים.

    תודה אילנה עבור המידע המעניין, השיתוף והווידאי.ו

      11/4/10 16:56:


    הדוקטורנט ידע על מה הוא מדבר..

     

    הא לך וידיאו מ - Rosengård (כמה אירוני, פירוש השם: גן וורדים)

    באיזור זה גרים 99% מהגרים, מהם האחוז הגבוה ביותר מוסלמים מארצות שונות.

    כמה מאיתנו מכנים את המקום 'מובלעת' משום ששם שוררים חוקים אחרים.

    באיזור זה, שכמובן, כבר פיתח שפה משלו, עם ניב משלה, יש מרכז מסחרי המבדיל את עצמו ממרכזים מסחרים אחרים בעיר. גם בחנויות אחרות באיזור, המבחר מתרכז סביב מוצרים וצרכים אתנים.

     

     

    כשצופים בוידיאו, צריך לזכור שזהו רק ערב אחד מני רבים.

     

    http://www.youtube.com/watch?v=s8w5_ujxBNU&feature=related

     

    שים לב גם לעובדה שמכבאי האש, מתקרבים, אם בכלל, בזהירות מירבית מפחד שמא יזרקו עליהם אבנים או בקבוקים בוערים...

     

    וכן, כל עוד האינטרסים דומים, גם אני ברוכה הבאה. מאחר ואני מודעת לכך, אני משתדלת מאד לדאוג לכך שהאינטרסים יישארו 'דומים', או לפחות 'קרובים'.

     

     

      11/4/10 16:12:

    זו סקירה מפורטת ומאלפת אילנה כמו סיעור מוחות ואני מודה

    לך מאוד על הזמן שהקדשת ועבור חוות דעתך הנבונה.

    בקיץ שעבר בני ארח מטעם בצאלאל קבוצת סטודנטים לאמנות. 

    בראש הקבוצה עמד דוקטורנט שבדי ממלמו, מאחר והוא היה

    בעיצומה של עבודת הגמר שלו לתואר דוקטור הוא ביקש מבני לזמן 

    אנשים שונים לראיונות בודדים לצורך עבודתו ואף אותי טרח בני לזמן.

    ישבנו בקפה בתל אביב ולאחר הראיון הוא סיפר בין השאר אותו 

    דוקטורנט על הצרות (אני מצטט אותו) שיש לעיריה בעירו עם 

    המוסלמים, שמתבטאות באי היכולת להיכנס לרובעים שלהם, 

    ניידות משטרה וצוותי כיבוי אש נרגמים באבנים - אני מצטט אותו 

    כמובן. ברור שאדם המדבר ערבית ומכיר את מנגיהם יתקבל בסבר פנים

    יפות משום שהכנסת האורחים המסורתית של הערבים ידועה 

    היטב לכל מי שמכירם, אך ורק כל זמן שאין אינטרסים מנוגדים.

    ושוב תודה, שמחתי להכירך.

      11/4/10 16:08:

    צטט: hkadman 2010-04-09 12:36:17

    "יופי של פוסט" אחאב, תודה ואני חשבתי שהוא קשה לעיכול...

    מכל מקום תגובתך מעידה על הבנה ברורה של המצב.

    ברשותך רציתי להוסיף לתגובה של ענתי. כתבתי שהכלל

    המנחה אותנו חייב להיות שאיפתנו לחיות כאן, לא במיעוט,

    אלא כריבון בארצו..

     

     

    מבליט ומחדד את המציאות הקשה בה התרבויות והעמים מתחככים זה בזה .

    הקצנת עמדות מתמשכת כדי להוכיח את נחישות ועימדה על ה"עקרונות".

    כאן אנחנו - במרכז בין פטיש וסדן ובין סכינים ופצצות

    הפתרון תלוי ועומד ואפשרי - צריך רק לרצות בו.

    אנחנו ויריבינו.

     

     

      11/4/10 16:04:

    יופי של פוסט חיים.תאור ציורי מאוד של הדמויות.ולא פשוט עבורי לקרוא את זה.מקומם.תודה לך על כתיבה מרשימה.
      11/4/10 12:27:

    צטט: hkadman 2010-04-10 08:45:33

    תודה בובימה עבור המחמאה, באשר למוחותיהם גם אני איני יכול

    לטעון שאני יודע אותם על בוריים, אבל מגיל צעיר מאוד חייתי לא ממש

    בקרבם אך בשכנות קרובה, התארחתי, קראתי ןוהאזנתי בקשב - 

    ואלו הן מסקנותיי. מנהיגיהם דואגים טוב מאוד לעצמם את בני

    עמם הם מותירים בביב שופכין. ושוב תודה בובימה ושבת שלום.

     

    כשחייתי בישראל, גרתי גם אני 'בשכנות קרובה', התארחתי (אצל בנות כיתתי),

    למדתי את השפה, ונהניתי ממנה.

    לימים, עברתי למלמה שבשבדיה. מאז שנת 1982 מספר חצאי-אחינו ואחיותינו גדל בעיר

    וכיום, חלקים של העיר מיושבים בעיקר רק על ידיהם.

    באחת מכיכרות העיר, שם יש את שוק הירקות, האיזור כולו מוצף בשלטים בערבית

    אפשר לומר ששפה שנייה באיזור הזה, ובעוד איזור אחד, היא שבדית.

    במשך שנים, גם במלמה, חייתי 'בשכנות קרובה', אבל במשך ארבע השנים האחרונות, בגלל עבודתי, 

    אני חייה איתם ב'שכנות קרובה יותר', משוחחת איתם, מתארחת אצלם (גם אצלי הם מתארחים), עוזרת להם, לפעמים נעזרת בהם (בעיקר בענייני רכב וגם מתכונים)

     

    ההקדמה הנ'ל היתה כדי לומר שהאבחנה שלך נכונה,

    ולא רק היא אלא גם המסקנות:

    א. אם באמת רוצים להמשיך לחיות, בשני הצדדים, חייבת שתהיה אינטראקציה פיסית ולא רק מילולית.

    ב. המנהיגים שלהם אוספים את כל הכספים, מפקידים בבנקים בחו'ל, שולחים את משפחותיהם לטיולים בחו'ל, חיים כמו מלכים, שולחים את ילדיהם ללמוד באוניברסיטאות  יוקרתיות בחו'ל, לובשים בגדי מעצבים, בתיהם כארמונות. וכל זאת כאשר בני עמם מתגוללים בביבי השופכין, ללא עבודה, ללא אוכל, והכי גרוע - עם שנאה עמוקה. והשנאה הזו אינה נובעת רק מחינוך לשנאה אלא גם מרצון לשינוי מצבם.

     

    ושאלה פשוטה:

    כל השאהידים למיניהם, כמה מהם הם ילדי המנהיגים?

     

    תודה.

     

      11/4/10 06:45:

    המון תודות עבור הסקירה המאלפת והמפורטת לולה.

    שני הקעים האחרונים נלקחו מכתב יד שעוסק בפרק

    הזמן של האינתיפדה הראשונה, בשלהי שנות השמונים;

    ולמעשה העליתי בבלוג שלי עוד כמה וכמה קטעים

    מכתב יד זה, אבל למי יש סבלנות להתחיל לחפור 

    במעמקי הבלוג? גם לי לא. ושוב המון תודות לולה.

      10/4/10 21:46:


    היי קדמן,

    יש לך כתיבה מעולה. הסיפור אמנם קשה, אבל מותח ואותנטי.

    אוהבת את הפרטים הקטנים והתיאורים של הדמויות שתורמים ערך מוסף לאמינות הסיפור.

    לא יודעת אם יד המקרה היא, אבל בשני הסיפורים האחרונים שקראתי אתה עוסק ביחסים ישראליים-פלסטינאיים וזו כמעט אקטואליה לשמה.

     

    תודה ושבוע טוב,

    לולה

     

     

     

      10/4/10 08:58:

    תודה מקרב לב לאה את ידידה נאמנה, אף תיקנתי את הפיסקה

    בהתאם לעצתך וביטלתי את הנימה הארכאית שהתבאטה בה.

    אכן שבת ברוכה.

      10/4/10 08:45:

    תודה בובימה עבור המחמאה, באשר למוחותיהם גם אני איני יכול

    לטעון שאני יודע אותם על בוריים, אבל מגיל צעיר מאוד חייתי לא ממש

    בקרבם אך בשכנות קרובה, התארחתי, קראתי ןוהאזנתי בקשב - 

    ואלו הן מסקנותיי. מנהיגיהם דואגים טוב מאוד לעצמם את בני

    עמם הם מותירים בביב שופכין. ושוב תודה בובימה ושבת שלום.

      10/4/10 08:24:


    היי ידידי

    הפעם הכתיבה שוטפת

    מרתקת

    תמליל השיחות קצר

    החדירה למחשבות הדמויות ותיאורם מוביל את הקורא לנתיב שבחרת

     

    למעט הקטע הזה שהייתי מנסחת אחרת, הסיומת - >בם< חוזרת ובולטת

     

     ואף גרוע מכך, כלבי השב"כ צמאי הדם, התערבו בקהלם כמו נולדו בקרבם

    מבלי שניתן היה לזהותם, עד כדי כך היטיבו הכלבים הללו להתערות בם…  

    תודה ידידי

    שבת ברוכה

    לאה

     

     

      10/4/10 06:44:

    זה כתוב טוב.

    לגבי התוכן אינני יודע אם זה הלך מחשבתם. מעולם לא הייתי בתוך מוחם ומעניין לקרוא אוטביוגרפיות של רוצחים שפלים. מצד שני הבט במציאות ראה איך למרות זאת מדינת ישראל פורחת והם ממשיכים לחיות בתוך ביב שופכין.

     

      9/4/10 12:57:

    תודה הדס, העליתי עד עתה קטעים פחות טעונים,

    אעלה גם מלבד הקטע האחרון עוד כמכ וכמה.

    ושוב תודה ושבת שלום.

      9/4/10 12:41:

    חיים

    כתוב נהדר...*

    מציאות ידועה ומוכרת לצערנו...

    מחכה כמו כולם להמשך

    שבת שלום

    מהדס

      9/4/10 12:36:

    "יופי של פוסט" אחאב, תודה ואני חשבתי שהוא קשה לעיכול...

    מכל מקום תגובתך מעידה על הבנה ברורה של המצב.

    ברשותך רציתי להוסיף לתגובה של ענתי. כתבתי שהכלל

    המנחה אותנו חייב להיות שאיפתנו לחיות כאן, לא במיעוט,

    אלא כריבון בארצו..

      9/4/10 12:27:

    אני אשמח מאוד כאשר תחזרי לקרוא לאה, אני יודע שזו אינה

    קריאה קלה, זה כמו השמאן בתקופה הפרה-היסטורית במערת

    אלטאמירה, מאיר כלפיד את הקיר עם ציורי חיות הטרף השונות.

    באשר לננך שהביא לנו כבוד רב, עשיתי את חובתי.

     

      9/4/10 10:41:


    מסקרן ומעניין

    יופי של פוסט ..מקווה להמשך

    שבת שלום לך :)

      9/4/10 09:17:


    *אשוב בסוף שבוע

    לעיון מעמיק

    תודה

     

    ותודה לתגובתך החמה

    בפוסט על בני

    צימחתי כנפיים

    והתעופפתי

     

    לאה

      9/4/10 08:22:

    תודה ענתי עבור ההבנה הרבה וההזדהות, אין פה גם שמץ

    של עניין פוליטי או הבדל בין שמאל או ימין, עברנו את זה רובנו,

    והכלל היחידי שצריך להנחות אותנו הוא שאיפתנו לחיות כאן.

      9/4/10 08:14:

    עם כל הקושי בקריאת מצב שכזה,,

    כמו שציינת, אין להתעלם הן מהקיצונות או מהמנטליות השונה,

     ורצוי להכיר כדי להבין ולדעת איך להתמודד,, *

    ממתינ להמשך...

    שבת נעימה לך חיים,,

     

      9/4/10 08:01:

    נכון דבי זו לא קריאה קלה וגם לא הייתה זו כבתיבה קלה.

    אנחנו מעדיפים להדחיק ולא לעסוק בזה כל הזמן, יש לנו

    את החיים שלנו על כל היבטיהם, מלבד הסכנות השונות

     שאורבות לנו אך אנו חייבים להיות מודעים לכך.

     

      9/4/10 07:53:

    אני כמובן מבקש לא להתייחס לרצח עצמו יוספה, ואת יכולה

    להבין היטב מדוע, אוי אוסיף עוד סיבה אחת: כתבתי את הסיפור

    בזמן שהרצח היה עדיין תעלומה - כהצעה לקצה חוט לפתור

     אוהה, כלומר הנרצח הכיר את הרוצח; ולאחר פתרון התעלומה

     הסתבר שהסברה הייתה מוטעית. היו שני רוצחים שלא הכירו

     את הנרצח וביצועו את הרצח ככרטיס כניסה לפת"ח.

    אך הסיפור מפרט את מה שצריך לזכור.

      9/4/10 00:01:


    חיים,

     העלית בצורה מרתקת את דמותו עמדתו של המזוקן.

    הסיטואציה של גיוסו של סמיר מבהירה את מטען השנאה

    והנחישות לפגוע.

    לא קל לקריאה, אבל זו המציאות בה אנחנו חיים.

    תודה

    דבי

     


    שלום לך

    נדמה לי שאני יודעת באיזה רצח מדובר

    הנרצחת היה מורה שהכרתי מהגימנסיה העברית

     

    המשך בבקשה

    קשע זה מעורר ציפיה לבאות

    להתראות

    יוספה

      8/4/10 18:58:

    תאמין לי שגם לי זה לא קל דרור, כתבתי את זה

    בעקבות רצח שאירע בעמק המצלבה בירושלים.

    צדקת. תמשיך נשתדל לבלוע את זה :)
    0

    המשימה – "מדעי המוות" – קטע

    26 תגובות   יום חמישי, 8/4/10, 18:15

    הבהרה: הקטע נכתב בשעתו כסיפור קצר והפך להיות הפרק הראשון של כתב יד זה, בהמלצתה של אישה חכמה מאוד, בעלת הוצאת ספרים בה הועסקתי במתרגם. זכורה לי שפת הגוף שלה תוך כדי קריאה, ולכן ברצוני להדגיש כי הפיסקה "כלבי השב"כ צמאי הדם" היא דעתו של פלשתינאי ואני רואה אותה במחמאה לשב"כ. נקודה נוספת הראויה להדגשה היא שאכן מתוארת בקטע תפיסה קיצונית של הצד השני, שאנו מעדיפים להדחיק ולהתעלם הן מהקיצוניות הזו והן מדפוסי התרבות השונים והמנטליות השונה - כך שראוי לזכור עם מי אנו מתעמתים, גם כאשר מתנהל עמם משא ומתן. 

     

     

     

    המשימה – "מדעי המוות" – קטע

     

     

    'אהלן, אהלן!' קרא גבר מזוקן, מלא גוף וקם על רגליו, משווה לפניו ארשת של עליצות ותוך כדי ניעור אפרה של הסיגריה באצבעות ימינו - פשט זרועותיו לצעיר הבא לקראתו.

    בית הקפה במזרחה של העיר המה מבקרים שגודשים היו שולחנותיו, העמוסים בספלוני קפה מהבילים ופחיות משקה קל. גם לא אחד משולחנותיו עמד עזוב ומיותם. צל פרוש היה על הרחבה ההומה אדם, על שולי המבנים הנמוכים ממול זהרו עדיין קרני השמש – הערב קרב ובא.

    הצעיר נע לעבר המזוקן במבוכת-מה שהבליעה אך במעט את דאגתו, ופילס דרכו בין השולחנות ויושביהם בפנים חיוורות. רבים מהסמוכים אליהם זרים בהירי שיער היו, שאף הישיבה השפופה על דרגשי העץ הנמוכים לא ציננה את התלהבותם – והרבו ללהג בשפתם המוזרה בקולות רבים, מלווים בפרצי צחוק.

    בני עמו לעומתם משלחים היו בו מבטים חטופים, מהולים בסקרנות עוינת. מעולם לא נשא רגליו עד לפינה רחוקה זו של העיר, כה סמוך לגבול הישן - ואי האמון שהקרינו פניו היה מובן בהחלט. זר היה ולא הכירוהו...

    רבים משתפי הפעולה בימים קודרים אלה; ואף גרוע מכך, כלבי השב"כ צמאי הדם, התערבו בקהלנו כמו נולדו בקרבנו מבלי שניתן לזהותם, עד כדי כך מיטיבים הכלבים הללו להתערות בנו…

    אי-הוודאות גאתה בו ומהדק לסתותיו פסע לקראת המזוקן, אף ראשה הזהבהב ועיני התכלת של הצעירה הזרה שניבטה מאחורי הגו העבה לקראתו היה קרב והולך, לא הסיחו דעתו, ולא הפיגו את המתיחות שהיה שרוי בה – כלל לא הבחין בה. במאמץ רב העלה חיוך מאולץ על שפתיו וחש למזוקן לחבקו.

    'מה לאק…?' לחש המזוקן באוזנו, פוזל לצדדים בזהירות מופלגת, מבלי שישנה סבר פניו – ומחייך במלוא פיו, לובן שיניו מבצבץ מבעד לשפתיו הדשנות והאדמדמות – בין אניצי  זקנו השחור והעבות, הוסיף בפליאה מדומה, בקול צלול וחם:

    'מתי הגעת? זמן רב אתה בעיר? שב, שב תפדאל!' וכל זאת הגה במקוטעין, אוחז בצעיר בכתפיו, מרחיק אותו במעט ממנו, בוחן פניו המתוחים בעיניים אוהבות לכאורה – מבלי להמתין לתשובה כלשהי.

    נחלץ מזרועותיו הודה לו סמיר בחמימות וארח לשולחנו. בטרם הוא עצמו חזר והתיישב, הניף המזוקן את ימינו ולכד את עיניו של מלצר מרוחק – ובמין תנועה לוליינית של כף היד המונפת אל על,  פעם אחר פעם, רימז לו את מבוקשו. זה נעלם בפתח בית הקפה, ובתוך זמן קצר חזר ושב עם טס עמוס בידיו – מחיש צעדיו הלך וקרב אל שולחנם.

    סמיר שישב וגבו אל הפתח החמיץ שיח רמזים זה, וכאשר הגיח המלצר לשולחנם והחל פורק מטענו בעיניים מושפלות – נחרד סמיר ובהלה תקפה אותו לרגע קט, מקשיחה איבריו ומקפיאה דמו. אך מיד התעשת וכאשר הסב המזוקן מולו והתפנה לבחון שוב את פניו, נרגע ולא ניכרו בו יותר עקבות בהלתו.

    תוך גמיעת הקפה ניהלו את שיחתם המדומה, המזוקן התעניין בשלומם ובריאותם של בני משפחתו של הצעיר  ואילו הוא השיב בהתאם לקו ההנחיה הכללי, אשר הוכתב לו לקראת פגישה זו. מספר פרטים שאינם מחייבים וניתן בקלות לאשרם, או גם להכחישם במידה ויתעורר הצורך לכך. אף הוא עצמו שאל ונענה, להקנות לשיחה אמינות. חלפו כתריסר דקות, הקפה תם, המזוקן נפרד ממנו באדיבות מרעיף ברכות – ושוב היה הוא בדרכו, במסלול שהותווה מראש.

    שעה שהיה מהלך בסמטאות הצרות והמוכרות לו, חזר והתעשת. לעיתים התקשה לפלס דרכו בזרם האנושי הצפוף שגדשן, מאזין לקטעי שיחות בעל כורחו, ששבו וניתקו חוט מחשבותיו – לעיתים שמע רק את הד צעדיו חוזר ומהדהד מהקירות, ורשמיו החלו אט אט להתבהר. ככל שקרב היה והולך ליעדו הבא כך גברה אכזבתו. חזותו החיצונית של המזוקן היוותה הגורם העיקרי לה, דומה היה לאותם מתווכים יושבי קרנות ובתי קפה, מעשני הנרגילות הבטלים והמעבירים יומם במשחקי שש-בש. לא לכך ציפה הוא ולא למשחקי ילדים אלה, של הליכת סחור סחור – כמו מנסה היה להטעות את צילו ההולך ומתארך. כל זאת למרות ההכנה שזכה לה מעמיתו נציג התא באוניברסיטה, שכללה מידע מוגבל מוקדם על מסלול זה בעיקר, ומטרתו.

    משסבב את פינת הסמטה החל דמו גועש בעורקיו שוב – קרוב היה… ואכן דלת נפערה בקיר ממול וחזרה ונסגרה שוב למחצה, מותירה פער כהה ומוארך בקיר, אשר עדיין בהק באור הערב החיוור.

    'יאללה כנס!' פלט המזוקן בקוצר רוח. 'אל תתעכב!' ומיהר לסגור אחריו את הדלת. בתנועת יד מהירה הורה לו לתפוש מקומו ליד השולחן הבודד במרכזו של החדר – וניגש בזריזות למקומו הוא מעברו השני של השולחן. היה זה חדר מגורים מרוהט בדלות, ושולחן מתקפל זה על שני כיסאותיו – הטלפון השחור והמאפרה הרבועה שניצבו עליו בבדידות מזהרת; הובאו ללא כל ספק לצורך פגישה זו בלבד, כך סבר סמיר בזמן הקצר שחלף מאז הסב לשולחן, ממתין לפתיחת השיחה.

    מארחו המזוקן עטה הפעם סבר פנים חמור, ונראה כמי ששעתו דוחקת. תוך שחרור קשר עניבתו, פנה לסמיר: 'כן, מה הביאך אלינו? מה היה בדעתך לומר?' מארשת פניו המתנשאת יכול היה סמיר להסיק שאין מארחו נלהב כלל מפגישה זו, ועז רצונו לסיימה במהירות האפשרית.

    הטלפון נזעק לפתע בטרטור שהחריש אוזניו, מקפיצו מעורו… אוף… כמעט שגנח בקול רם, פולט את האוויר שהצטבר בריאותיו בשבריר שניה זה, בנחיריים מתרחבים.

    המזוקן נטל את השפופרת. 'הלו, מי מדבר?' את מי אתה רוצה?!? לא!  זה לא בית ענטאווי ולא שלחתי כביסה!' הרים קולו וטרק את השפופרת בכעס מדומה, משיב מבטו לסמיר - משתפו בתימהונו המעושה.

    'איפה עמדנו?' שאל את סמיר בניחותא כמו כלל לא הזעים פניו בזה הרגע, שולף מכיס מקטורנו חפיסת סיגריות זרות. 'סיגריה?' שאל את סמיר, מושיט לו את הקופסה, כשהוא פותח את המכסה בקצות האצבעות ידו המושטת והאוחזת בקופסה.

    ובכן, היכן עמדנו?' חזר ושאל את סמיר כמו פשפש בזיכרונו ואינו ממתין לתשובתו של סמיר.

    השבח לאל! הרהר המזוקן בהקלה מרובה משקיף על אצבעותיו הדקות של סמיר השולפות את הסיגריה מקופסתו. השלב הראשון הסתיים בהצלחה ואין צורך לבטל את המבצע המיועד כבפעמים רבות בעבר – הצעיר נקי, לא עקבו אחריו! מצב רוחו השתפר מן הקצה אל הקצה. אך אין כל מקום להתרוממות רוח זו, מאחר והצעיר וכישוריו כלל לא ברורים – ואיך יעמוד במטלות שיש בדעתנו להטיל עליו, רק אללה יודע? מלבד הופעתו האירופית ניתן לומר וזה יתרונו הגדול, אין אנו יכולים לדעת עליו דבר עדיין; מעולם לא התנסה באתגר רציני כלשהו, ככל הנראה. סיכם לעצמו המזוקן.

    'ובכן…' הוסיף המזוקן בזחיחות דעת, מדליק את סיגרייתו של הצעיר בגפרור דולק – 'הבאת לנו מידע אני מבין, דבר אני מאזין…'

    'פנו אלי לפני זמן-מה לאגור מידע מזדמן,' פתח סמיר מעודד, נושף עשן מנחיריו ומתרווח בכיסאו. 'האמת שטרם צברתי מידע בעל חשיבות חיונית, אך פגשתי בוואליד…'

    'אין צורך להזכיר שמות,' העיר לו המזוקן קוטע דבריו כבדרך אגב, נזהר שלא להעכיר את רוחו של הצעיר. 'התרגל לדבר תמיד באופן כללי, כמו: שמעתי, נודע לי – כל זמן שאין צורך לפרט, אל תעשה זאת וכך נאריך כולנו ימים תוך קידום האינטרסים החיוניים של הארגון ומטרותיו.'

    'טייב, כך אעשה.' מיהר סמיר להבטיחו, ומיד הוסיף: 'נודע לי כי יש צורך דחוף במידע העוסק בהרגלים ותנועות של אישים, כלומר אישים מקרב האויב, ויש עמי מידע מסוג זה,  שעשוי לעניין את הארגון.'

    'באילו אישים מדובר, איזה סוג של אישים?' שאל המזוקן באדישות-מה שכמו קפצה עליו לפתע, כמו עצם המפגש והשיחה חדלו לעניינו.

    'הדיקן שלי לשעבר.'

    'כלומר העדפת להשלים לימודיך ראשית, כולל הטקס, התואר הנכסף ותליית הדיפלומה על הקיר…' רטן המזוקן לפתע בבוז גלוי.

    'מה?!? לא זה הדבר!' השיב סמיר בגמגום, נרעש כולו. 'הוא אדם זקן ולא העליתי בדעתי שתמצאו בו עניין. הרי הייתי שם עצמי ללעג…  ואם לא היה נאמר לי בפירוש למסור את המידע שיש בידי עליו, לא הייתי בא - בחייאת אללה, לא הייתי בא!'

    'הוא בוודאי אדם חביב שמעולם לה הזיק לאיש…' חש המזוקן להוסיף, כיוצק שמן על המדורה באירוניה משועשעת – המקפלת בחובה מידה גדושה של תוכחה.

    לא לשם כך הסכים הוא לפגישת דיווח זו, לא כדי שזה ויהא מעמדו בארגון אשר יהא - ילעג לו בפניו! נתקף סמיר בזעם עצור. 'לי הוא לא הזיק אלא הביא תועלת וכעת שאין לי בו צורך יותר, אין הוא טורד מחשבותיי!' השיב נחרצות תוך הרמת קולו, אם כי נזהר אף כנגד רצונו שלא להגדיש את הסאה.

    יפה, יפה… הרהר המזוקן בשביעות רצון. זה הטיפוס הנחוץ לנו, טוב עשה אותו נציג התא שבחר בו – ואם רק אצליח לשכנעו לא יהסס טיפוס זה לבצע את המוטל עליו. מוטב שאסיים את העניין עוד הערב, וכך ימנעו הדחיות וההיסוסים – המובילים בסופו של דבר לביטול הבלתי נמנע. חייב אני לשכנעו! וכך ייסגר העניין ללא דליפה עד לביצוע עצמו! כן, זו הדרך היחידה להצלחה, זו הדרך היחידה…! 'דבר אחד רצוני להבין תחילה, מדוע לא דיווחת במשך כל זמן לימודיך על אדם זה? או כל סוג מידע אחר שהזדמן לידיך…?  הרי יכול היית לשער שבחנו מעשיך ועובדה זו מוסיפה להציק לי עתה – כל חברי התא נדרשו לדווח על כל פרט ופרט ואת ההכרעה לגבי חשיבותו להשאיר לזולתם!'

    נשתררה דממה מעיקה. הנימוק שהעלה סמיר בתחילת הערב, אותה התנצלות סתמית שהתייחסה לגילה המופלג של האישיות הנידונה – נשמט מאחיזתו, התבטל כטיעון שיכול להצדיק את חוסר המעש, או ליתר דיוק המעט מאוד שעשה; ושוב נקלע סמיר למבוכה רבה.

    'למען האמת…' החל בהיסוס נחלץ מהתלבטותו לבסוף. 'לא מצאתי טעם באיסוף זוטות, ולא רציתי להטרידכם בהן. אכן שאפתי להשלים את חוק לימודיי מבלי להסתבך ולסכן בטרם עת את עתידי ואולי לשווא. אולי טעיתי, אך ידעתי שאותן ידיעות עצמן, הזעומות וחסרות החשיבות, נאספו על ידי שאר חברי התא.' לא קל היה לו להסגיר דעתו ורגשותיו כאחד, אך מוטב היה כך. מאחר וללא ספק יודע מארחו פרטים רבים עליו, ובאותה מידה חייב הוא לדעת פרטים רבים על שאר חברי התא –  לפיכך מוטב לקנות את אמונו מאשר להכחיש, שעה שזה ישלוף מדי פעם עובדות חדשות לסתור עמדותיו.

    'אני מבין…' השיב המזוקן מדהים פעם נוספת את סמיר. 'אני מקבל את הטיעון אם כי לא בלב שלם. אך לא אציג דרישות נוספות ביחס לעבר. טוב, בוא נחזור כעת לדיווחיך, מה העלית אם כן, דבר!'

    את תיקו האישי של הקורבן המיועד, הכיר המזוקן על בוריו. לא מכבר עבר עליו ולמרות זאת האזין לסמיר בסבלנות רבה, כמו היה עורך לו מבחן בקיאות. גם אם ימלא טירון זה את המוטל עליו בהצלחה, עלולה זאת להיות תרומתו האחרונה בתחום זה לארגון – ייתכן וההעדפה תהיה לנצל כישוריו בתחום האקדמי, כמי שיעדוהו לחוג הפוליטי; לייצוג העניין הפלשתינאי בארצות ניכר, או במוסדות בינלאומיים – מי יודע מה יעלה בגורלו? הוא עלול להגיע לצמרת, בתוך זמן קצר באם יוסיף לחיות, באם יוסיף להתפתח… מוטב אם כך שאמצא דרך לשמור צעדיו, להוסיף לקיים קשר כלשהו עמו. הרהר המזוקן.

    החום בחדר אפוף העשן היה קשה מנשוא, פלגי זיעה נגרו מגופותיהם, ושניהם הרבו לקנח את מצחיהם מדי פעם.

    כור מצרף יהא זה עבורו. הרהר המזוקן בקורת רוח, ושלף שוב את קופסת הסיגריות מכיס מקטורנו. לאחר שנטל לעצמו אחת מהן והציתה בבדל הסיגריה בפיו, הניח את הקופסה פתוחה במרכז השולחן – ורימז לסמיר במנוד ראש להתכבד, מבלי שיקטע את דבריו.

    משסיים סמיר את דבריו, שקל המזוקן את המצב בדממה מורטת עצבים. עוקב אחר תנועותיו ותגובותיו של סמיר ואינו מרפה, כעוף טרף המצפה להזדמנות הנאותה.

    'אם כך אתה מיטיב להכירו.' סיכם המזוקן לבסוף. 'כמה פעמים ארח אותך בביתו?'

    'עשרות פעמים, הייתי למעשה בן-בית אצלם. אינך מתכוון לומר שאני עשוי לחדש את קשרי עמו?' הוסיף סמיר בהשתוממות, באי אמון מוחלט.

    'לא, לא יהיה כל צורך נוסף בכך, וגם לו היית מעוניין בחידוש קשריך עמו, לא תוכל לעשות זאת בקרוב…' גיחך המזוקן בשביעות רצון מופגנת ופסקנית, מרכין מבטו במחווה מלא משמעות.

    'לא ייתכן…!' נחרד סמיר. 'איזה עניין עשוי להיות לנו בזקן חסר תועלת זה?!?'

    'ניכר בך שמקורב אתה אליהם ונתון להשפעתם! האם דבקה בך המנטליות הרכרוכית שלהם?' הצליף בו המזוקן בלשונו בתוכחה. 'לו אנו היינו מאבדים אדם כמותו, בגילו, היה הדבר חולף ללא כל התרגשות מיוחדת. אין הוא מנהיג  או דמות ציבורית שעיני כל נשואות אליו, והכל מאזינים לקולו; אך עבורם הרי הוא חוקר נעלה, מחנך עטור הישגים, סמל חברתי מגבש ומאחד. אנשים כמותו משמשים וישמשו עבורנו כיעדים אידיאליים, וגורלם יוכרע בהתאם לנסיבות ולעיתוי המתאימים לנו – ועתה גם יומו הגיע… ההערכה הרשמית בארגון היא שתהא זו מכה אנושה עבורם, פגיעה באישים מסוגו שאינם אומנם מעורבים פוליטית, היא פגיעה שתעורר תדהמה ושאלות ללא מענה - שכה אופיינית למנטליות המעוותת שלהם; תקים מיד צעקה בקרבם – הכיצד ואיך…? אשר תגרור את ערעור רוחם ותחתור מתחת לעפר רגליהם – וזאת המטרה! אין מעניינת אותנו אישיותו, מעלותיו, אופיו החסוד…' הוסיף, מחקה בקול בוכים מלעיג; ומיד המיר קולו והרעים: 'הדבר היחידי המעניין אותנו הם היתרונות שנפיק כתוצאה מחיסולו - למאבקנו בהם!!!' בתנועה נמרצת וסמלית מיעך את בדל הסיגריה במאפרה המלאה בכוח רב, ומתנשם ומתנשף כולו מגודל המאמץ – הציץ בפניו של סמיר במבט מלא אחווה אוהדת וסוחפת.

    'לא פגעתי בציפור נפשך?' שאל לפתע בעברית, תוך שהוא קוטע את דברי עצמו בצחקוק מלעיג ומלא בוז. 'אני שואל ביטוי זה מהם ואין מושג מתאים ממנו לייצג את המנטליות של נשים בוכיות, המאפיינת אותם. אין הם גברים ואין הם ראויים לכבוד!!!' הרעים לפתע בקול גדול בסיום המשפט. 'ומה בעצם ראה זה להיכרך אחריך, האם היה הוא סוטה?' זרק לפתע לעברו של סמיר.

    'לא, וואללה שלא!  הייתה לו משפחה…' השיב סמיר מופתע לחלוטין.

    הייתה לו משפחה… הדהדה תשובתו במוחו של המזוקן. בקושי רב הצליח להסתיר את קורת רוחו. הדבר עלה בידי! הצעיר נכון נפשית לבצע זאת!!!

     

    © חיים קדמן 1991 – כל הזכויות שמורות.

    דרג את התוכן: