מגיע שלב בחייהם של הורינו בו הם מתקשים לדאוג לעצמם. מטלות היומיום הפשוטות נהיות מורכבות עבורם, ענייני הבריאות תופסים יותר ויותר מקום והם צריכים עזרה יומיומית משמעותית. מאידך, יש הורים קשישים הרוצים, למרות העובדות הטופחות על פניהם, לשמר את חייהם כמו שהיו ומתקשים להסכים לקבל את העזרה לה הם זקוקים. וכך, לאט לאט נוצרת הזנחה בביתם, בגופם ובנפשם.

ברוב המקרים, בן, או בת  לוקח על עצמו להיות המקשר ופותר הבעיות. אותו בן משפחה המייצג את הוריו, מוצא עצמו נקרע בין הצורך לספק את צרכיהם וליצור להם סביבה נוחה וטיפול נאות בביתם, לבין רצונם הם ושיקול דעתם, לבין המוסדות והגופים השונים המעורבים בטיפול. תקופה זו לפעמים ארוכה ושוחקת. ההורים אינם רוצים לעבור לדיור מוגן או לבית סיעודי ובמקרה של זוג, הצרכים השונים של כל אחד מהם יחד עם זמנים ארוכים של שהיה בבית ללא תעסוקה עלולים ליצור מתחים בבית ומאבקי שליטה. 

הבן או הבת המטפלים בענייני הוריהם מוצאים עצמם מקדישים זמן, טלפונים ומשאבים רגשיים ולעיתים כספיים למען ארגון הטיפול:

מדובר במערך של ענייני סיעוד, בריאות, כספים, שינוע ועוד, ולאורך זמן נשחקים ומתעייפים מההתעמתות הבלתי פוסקת עם הצרכים המשתנים, הרצונות הסותרים והמטפלים המתחלפים.

מצד הבן המטפל נשאלת השאלה, איך לפעול נכון. איך לשמור על עצמו משחיקה מוגזמת, איך לנטרל את המעורבות הרגשית: אלה הורינו, על כל המטענים והרגלי התקשורת מימים ימימה ובכל זאת שונה. עלינו לקבל החלטות ולעשות שיקול דעת שלפעמים נוגד את זה של ההורה הקשיש. ומצד שני איך ליצור בכל זאת רגעי איכות וקרבה ולשמור שליבנו לא יתקשה.

זה אתגר גדול, גדול מאד. ולמי שבחר או נבחר להיות בתפקיד זה מומלץ לשתף, להיעזר, למצוא סביבות תומכות וחיזוקים.

ובמידת האפשר לחלק תפקידים לבני משפחה נוספים ולהתחלק בנטל.